כל העולם במה,
כל איש וכל אשה רק שחקנים הם.
כולם כניסות ויציאות להם,
וכל אדם על פי תורו מופיע
בתפקידים שונים, במחזה
ששבע עלילות לו. בתחילה
הנה תינוק: הומה ומיילל,
ואף מקיא על זרוע האומנת.
אחריו הילד הבכיין, ילקוט לו,
פניו זורחים כפי השחר,
זוחל כחילזון בלא חמדה
אל בית הספר. אחריו עולה
העלם האוהב: כולו גונח
כמו כבשן לוהט, מזמור עצוב
הוא שר לעפעפי אהובתו.
ואז- חיל נואץ ומגדף,
על סנטרו זקן של נמרים,
רודף כבוד, רועם, קופץ על ריב,
ומבקש עשן של תהילה
אפילו בלועו של התותח.
ואז שופט, כרסו העגולה
ממולאה בבשר תרנגולות,
והוא עולה בעין קפדנית,
זקן גזוז ומטופח כדת,
מלא אמרי חכמה מלומדים
אשר מכבר אבד עליהם כלח,
וכך הוא משחק את תפקידו.
בעלילה שישית הופך הוא
לפנטלון צנום בסנדלים:
זוג משקפיים על החוטם, צרור
תלוי לו על מותניו, ומכנסיו
שנשתמרו משחר עלומיו,
רחבו מלהכיל את זוג שוקיו
המצומק. קולו הגברתני
חוזר לצווח כתינוק, והוא
שורק ומצפצף בקול צורם.
ועלילה אחרונה חותמת
סיפור עלילותינו המוזר:
ילדות שניה ושיכחה גמורה,
לא שן, לא עין, טעם, ולא כלום.

Comments

comments

Powered by Facebook Comments