תמר ויהודה
קישור לטקסט
בראשית לח
הזכות ללדת
אחד הדברים המרכזיים המעניקים לנו משמעות בחיינו היא היכולת ללדת, ליצור ולברוא. ואין מדובר רק ביכולת הפיסית שלנו ללדת ילדים, אלא במובן העמוק יותר של היכולת שלנו לייצר רעיונות, ליצור יצירות, כלומר להוציא משהו מפנימיותינו אל העולם. כושר הביטוי היצירתי והיכולת להוציא אותו מן הכוח אל הפועל טמונה במושג הסימבולי של הלידה. לא אחת, במהלך החיים, אנו נתקלים בתקופות של יובש יצירתי, של תחושת עקרות, של חוויה שאין אנו מסוגלים לייצר דבר. הסיפור של יהודה ותמר עשוי לשפוך אור על התהליכים היצירתיים בתוכנו.
על מנת שתהיה לנו את היכולת ללדת, אנו זקוקים לאיזון פנימי בנפשנו פנימה בין היסוד הנשי והיסוד הגברי. היסוד הנשי שבתוכנו זקוק ליסוד הגברי המתאים לו בדיוק על מנת להיות מופרה וללדת דבר שיש לו משמעות. כאשר היסוד הגברי הוא עקר, או סובל מלקוי כלשהו, אין אנו מצליחים ללדת. לכן, אחת השאלות שסיפור תמר ויהודה עשוי לעורר בתוכנו היא: מה מפרה אותי? או כיצד אנו יכולים לאזן בתוכנו את שני היסודות על מנת שנוכל ללדת.
יהודה ותמר היו כרוכים זה בזה בקשר של גורל שאינו ניתן לניתוק. הזיווג ביניהם מהווה את ליבת הסיפור. צאצאיהם היו נדבך ראשון המתייחס לשושלת דוד. הם קיבלו את השמות הסימבוליים “זרח” ו”פרץ”, והיוו הבטחה גדולה. אבל המימוש של הזיווג הזה לא בא בקלות. הוא הצריך מעבר דרך תהליכים ארוכים שהצריכו אומץ לב ויציאה מהגבולות הברורים של עצמם, תפקידם ושל הנורמות החברתיות והמוסריות ששררו באותה תקופה. התהליכים הללו מקבילים לתהליכים שרבים מאיתנו עוברים על מנת ליצור, לברוא וללדת, ולכן ניתן ללמוד מהם.
בת שוע
היסוד הנכרי
הסיפור נפתח כאשר יהודה לאחר מכירת יוסף לישמעאלים, נפרד מאחיו ונודד עד הגיעו לאיש עדולמי ושמו חירה. חירה יוזכר שוב בסיפור לאחר מכן. הוא מהווה, אולי, איזה סוג של שליח, כי בעודו מבקר את חירה, יהודה רואה את בת שוע ולוקח אותה לו לאישה. בת שוע, כמו בהרבה שמות בתנ”ך, היא נטולת שם משל עצמה. כל אזכורה הוא בשם אביה.
היא אישה כנענית, כלומר היא יכולה להיות סימבול ליסוד נכרי בתוכנו. הרבה מאוד פעמים היסודות הנכריים, הבאים בתנ”ך כדמויות של נשים, או חברים, הן דמויות המרחיבות את גבולות התודעה, ובהיותן כאלה יש להם יכולת של ריפוי (כמו במגילת רות), אני חושבת שבסיפור הזה, הנכריות של בת שוע מייצגת דווקא את החיבור הפנימי למקום שהוא לא ממש משלנו, שתוצרי החיבור הללו אינם התינוקות היצירתיים להם פיללנו, אבל הנישואין עם בת שוע הם שלב הכרחי בתהליכי החיים. בשלבים מסוימים בחיינו אנחנו לאו דווקא מתחברים למה שמתאים לנו בדיוק, אבל אילולא החיבור הזה לא היינו מסוגלים להגיע לחיבור האמיתי. אותו חיבור אמיתי, יכול היה להיווצר רק אחרי מותה של בת שוע, ולאחר שיהודה סיים להתאבל עליה.
בת שוע יולדת ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושלה. מסופר על שלה, הבן השלישי, ש”נולד בכזיב בלידתה אותו”. כזיב הוא שם של נחל בצפון, אך כיוון שאין שום אזכור גיאוגרפי לגבי לידתם של הבנים האחרים, אנחנו יכולים לפרש את המילה “כזיב” כידיעה מקדימה של העומד לבוא: יש משהו בשלה שקשור לכזב. כיוון שזהו סיפור סימבולי, בשלה יש הבטחה שאינה מתממשת. תהליך ההתמודדות עם השקר, הכזב שקשור בשלה יתבהר בהמשך הסיפור.
ער, אונן ושלה
יסודות גבריים עקרים
יהודה מאוד אקטיבי בסיפור הזה. הבחירות שלו מכתיבות את התגלגלות העלילה. יהודה לקח את בת שוע לאישה. יהודה נתן לער את שמו, ועכשיו, יהודה לוקח את תמר כאישה לער. במשפט שלאחר מכן נאמר: “ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה’ וימיתהו ה’ “. אין אנו יודעים מה עשה ער שהקציף את חמת האל עד כדי כך שהרג אותו. אולי זה טמון בשם עצמו. אני נוטה לחשוב שהשם “ער” מייצג את אותו מקום פנימי בתוכנו שהוא ערני רק כלפי חוץ, המנסה ליצור מאותו מקום המאתר את דרישות הסביבה, ובא לרצות אותן לרווחתו הוא. אין הוא מתחבר לפנימיות שלו, ולכן על מנת ל”ללדת באמת” צריך להמית את היסוד הזה.
אין אנו יודעים דבר לגבי תחושותיה של תמר. שוב יהודה לוקח את מושכות העלילה: הוא פונה לאונן, בנו השני: “בוא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך”. “וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו”. גם אונן מת בידי האל, הפעם אנחנו יודעים בברור למה… אונן מת בגלל שיקולי יוקרה. הוא ידע שזרעו יהיה על שם אחיו המת, ולכן שיחת אותו. אונן עשוי לייצג את כל אותם המקומות בהם אנחנו משקיעים אנרגיה, אך האנרגיה הזו מתבזבזת כי אנחנו עסוקים בענייני אגו ויוקרה. אנחנו דואגים לקרדיט, ולכן הכישרונות שלנו נשפכים לריק. אנחנו במצב של “פול גז בניוטרל”.
בבואנו ללדת יצירה, עלינו לגלות בתוכנו את הייצוגים של ער ושל אונן. האלוהות הפנימית, שיסודה בריאה ויצירה, ממיתה אותם כי אין בהם הפריה, אין בהם תועלת – הם עקרים.
הפעם, יהודה שולח את תמר לבית אביה. הטיעון הגלוי, הנאמר, הוא: “עד יגדל שלה בני”.
כלומר, עליה לחכות עד שיגדל שלה, הטיעון הנסתר, זה שלא נאמר בגלוי, הוא: “פן ימות גם הוא כאחיו”. יהודה לא באמת התכוון לתת לתמר את שלה בנו. שלה הוא לא באמת שלה, של תמר, ולכן הכזב, השקר. יהודה חושש. אולי הוא מאשים. אולי הוא חושב שמשהו בתמר לא בסדר. השלב הזה בסיפור מסתיים בזה שתמר מתיישבת בבית אביה. התנ”ך מאוד חסכוני בהבעת רגשות, אבל אם כל הקולות הללו מבעבעים בתוכה, אנו יכולים לשער שתמר מרגישה אבל, כישלון ואשמה. אבל על כל שנות הסרק שבוזבזו בניסיון ליצור, על חלומות שהתנפצו, כשלון על שלא יכלה לקחת שליטה על חייה ואשמה, כי באמצעות קולו הנסתר של יהודה, היא מרגישה פגומה, “הורגת בעלים”. הדבר היחידי שאולי מחזיק אותה הוא ההיאחזות בסיפור הנגלה, אותו סיפור שיקרי המבטיח לה את שלה, כשיגדל. היא יודעת ולא רוצה לדעת שזהו סיפור שיקרי.
תמר היושבת בבית אביה. זהו מצב תודעתי של התכנסות שממנו אפשר לצמוח, ממנו אפשר לייצר חיים חדשים. עד עכשיו יהודה הוא זה שגלגל את מהלך העלילה, ועתה תורה של תמר לקחת את גורלה בידה.
“ותתעלף”
שינוי של מצב תודעה
“וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו הוא וחירה העדולמי תמנתה”.
אחת היכולות המרכזיות שעלינו לפתח במהלך העבודה הפנימית היא היכולת לזרום עם מעגל החיים, להבין ששום דבר אינו נצחי, גם לא ההתכנסות והדיכאון. כמו עונות השנה, דברים מתים ודברים אחרים נולדים, עונות השנה מתחלפות. תחושות ומצבי תודעה מגיעים למיצוי ומשתנים. בת שוע מתה. היא זו ש”הייתה בכזיב בלידתה אותו”. מותה עשוי לשחרר את תמר מתודעת הכזב, השקר. הוא עשוי גם לשחרר את יהודה. גז הצאן נעשה באביב, האביב הוא העונה של הפריחה, הלבלוב וצמיחתם של חיים חדשים. יהודה מסיים את תקופת האבל ושב לחיות. מספרים לתמר שיהודה הולך לגוז את צאנו. הגיע הזמן המתאים לפעול. כל התנאים הבשילו. ותמר פועלת: “ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עיניים אשר על דרך תמנתה כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאישה.” זהו משפט שיש בו סדרה של תיאורי פעולה המחוברים ביניהם באמצעות וו החיבור, דבר מוביל לדבר, פעולה אחת תלויה בפעולה הקודמת לה, ועדיין ישנה חוויה שכל הפעולות קורות בו זמנית בתודעתה.
סדרת הפעולות הללו היא סימבולית ומהווה את נקודת התפנית בסיפור:
תמר מסירה את בגדי אלמנותה, כלומר מסירה מעליה את כל אותם הסממנים החיצוניים המגדירים אותה בעיני החברה כאלמנה. הבגדים הם סימבול של ה”פרסונה”. על פי יונג, מושג הפרסונה מתייחס למסכה החברתית שאנו עוטים על עצמינו, אותה המסכה המתעצבת מתפקידיו של האדם בזמן נתון, ומגדירה אותו בעיני החברה. המסכה מייצגת את האדם ומסתירה אותו כאחד. בגדי האלמנות העניקו לתמר הגנה. מעמדה היה מוגדר וברור, גם לעצמה וגם לחברה. היא ידעה כיצד להתנהג ומהם גבולות העשייה שלה. הידיעה הזו מעניקה בטחון. מצד שני, אותם הגבולות מנעו ממנה את היכולת לממש את זכותה ללדת. תפקיד ה”אלמנה המחכה לשלה” כבל אותה בקיום צר, מצומצם ונטול אפשרויות בחירה. הייתי מכנה את סוג הקיום הזה כ”חווית המחכה”: הימים חולפים, כל יום דומה למשנהו, ותמר חנוקה בתוך בגדי האלמנות השחורים כשתקוותה היחידה טמונה ביכולת שלה לחכות שמשהו יקרה. משהו שיוציא אותה מן המצב הזה. ניתן להעביר חיים שלמים בכבלי הפרסונה. אבל תמר בוחרת אחרת.
לאחר שתמר מסירה את בגדי האלמנות, קורעת מעליה את מסיכת הפרסונה, היא נשארת ערומה וחשופה. אין לה שום כסות חברתית אחרת כתחליף. ההגנה הוסרה ולא נמצאה לה עדיין זהות אחרת להיאחז בה. זו חוויה קשה. ומתוך החוויה הזו תמר מתכסה בצעיף. לצעיף משמעות סימבולית: הוא מהווה כסות של מסתורין, כשאנו כנשים מתכסות בצעיף אנחנו בוחרות להיכנס פנימה, לתוך עצמנו. הצעיף הופך עבורנו חיץ מפני העולם החיצון, על תובענותו ודרישותיו. אנחנו בוחרות שלא להיות מוגדרות על פי התפקידים שאנחנו ממלאות בעולם, אנחנו מעדיפות להישאר נטולות זהות, ובכך לאפשר לעצמנו את החרות לחפש ולמצוא את מה שאנחנו זקוקות לו באמת.
לאחר שתי הפעולות הללו מופיע הפועל “ותתעלף”. אני לא חושבת שזו “התעלפות” במובן המוכר של המילה. אני חושבת שהסופר התנ”כי לא הכיר את המילים: “מדיטציה”, או “שינוי של מצב תודעה”, ולכן לא יכול היה להשתמש בהן. אני מאמינה שהפועל “ותתעלף” מייצג הלוך רוח מדיטטיבי של תמר, שינוי במצב התודעה, שבאמצעותו היא משתחררת לזמן מה מההזדהות עם ההגדרות התפקודיות שלה, ששם היא יכולה להיחלץ מהדרמה הקבועה של חייה, אותה הדרמה המוכרת לחלקנו, של האישה היצירתית שאינה יכולה להוציא את כישרונותיה מן הכוח אל הפועל בגלל שאינה יכולה למצוא בתוכה ומחוצה לה את הכוח המפרה, ולכן מפחד ואשמה גוזרת על עצמה חיי אלמנות ופנטזיה.
ואז היא מתיישבת ב”פתח עיניים”. ושוב, כמו “כזיב”, גם “פתח עיניים” הוא שם של מקום, אולי גם מקום פיסי, אבל בעיקר תודעתי. בניגוד ל”כזיב” המייצג מקום של תודעת כזב, “פתח עיניים” מייצג מקום של תודעה צלולה, רואה ומודעת. ושם, במקום ההוא של “פתח עיניים”, אותו מקום מודע וצלול, קורים שני דברים: קודם כל, תמר משתחררת מכבלי הפנטזיה. היא יודעת “כי גדל שלה והוא לא ניתנה לה לאישה”. היא יודעת, בידיעה עמוקה שרק השהייה ב”פתח עיניים” מאפשרת, שהיא לא יכולה לספר לעצמה יותר את הסיפור השיקרי הזה. היא מבינה ששלה הוא לא באמת שלה.
“ויחשבה לזונה”
הזיווג וההפריה
תמר יושבת על דרך תמנתה ב”פתח עיניים”. היא מכוסה כולה בצעיף. יהודה עובר בדרך. “ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כיסתה פניה.” הוא אינו יודע שזו תמר כלתו, ולכן הוא מציע “לבוא אליה”.
תמר לבושה כזונה, נמצאת במקום בו הזונות שוהות, מתנהגת כזונה ויהודה מזהה אותה כזונה. וכאן נשאלת השאלה האם תמר הפכה לזונה? זהו סוג השאלות שאנו שואלים כאשר אנחנו עוסקים בסוגיות של זהות, כאשר אנחנו שואלים את עצמנו “מי אני?”, מתוך ההנחה האשלייתית שיש לנו “אני” מוצק וקבוע שעמו אנחנו מזדהים ואותו אנחנו חושבים שאנחנו מכירים. השאלה הפנימית הזו, המקננת בנו כמעט מרגע היוולדנו, היא זו המייצרת את הפרסונה. יהודה חושב את תמר לזונה, כי היא מתנהגת כזונה. אבל תמר אינה זונה באמת, היא התנהגה ככזו כיוון שזו ההתנהגות הנכונה והמדויקת לזמן הזה, וכנראה היוותה את הפתרון היחידי לאותו מצב אליו היא נקלעה. תמר מלמדת אותנו להסתכל פנימה ולשאול “מה נכון לי עכשיו?” ולעשות. כאשר אנחנו מטרידים את עצמינו בשאלות של זהות, אנו מצמצמים את רפרטואר התגובות שלנו בעולם.
בעקבות התהליך שעברה, תמר הרחיבה את הגבולות של עצמה ונמצא לה פתרון יצירתי שעזר לה לקבל את מה שהייתה צריכה באמת: להרות וללדת.
תמר כאמור, מתנהגת כזונה. בתפקיד הזונה, היא מנהלת משא ומתן על האתנן: “מה תתן לי כי תבוא אלי”. יהודה עונה לה : ”אנוכי אשלח גדי עיזים מן הצאן”. האתנן הוא עתידי. יינתן רק לאחר המעשה. לכאורה, תמר מגינה על עצמה ומבקשת עירבון לכך שאמנם תקבל את שכרה. אך האתנן אינו מעניין את תמר. היא דורשת סימני זיהוי שיגנו עליה בהמשך. יהודה שואל : מה העירבון אשר אתן לך”, והיא עונה לו : “חותמך ופתילך ומטך אשר בידך”. תמר לוקחת מיהודה את כל סימני הזיהוי האפשריים. אולי, במקבילה לימינו, אלו הם תעודת הזהות, רישיון הנהיגה ודרכון. אין היא משאירה שום מקום לספק.
יהודה מתייחס לעסקה בפשטות : הוא שולח את רעו העדולמי, עם גדי העיזים, על מנת לקבל את העירבון בחזרה, אך אין הוא מוצא אותה. ויתרה מכך, גם אין עדות לשהייתה שם : “וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה וגם אנשי המקום אמרו לא הייתה בזה קדשה.”
לתהליך הזה של הזיהוי יש משמעות פנימית. יהודה, היסוד הגברי המפרה, שעד השלב הזה גלגל את חוט העלילה, שרוי בחשכת חוסר המודעות. כמו תמר, גם הוא איבד את כל האחיזות שלו בעולם : הוא התאלמן, איבד את שני בניו ואחוז חרדה לשלומו של בנו השלישי “שלה”. כל האובדנים הללו עשויים להיות סימבוליים, ולייצג תהליכים הכרחיים במסע החיים. אך, כנראה, בשלב הזה, הוא מרגיש שאין הוא מסוגל לייצר לעצמו חיים חדשים, ויתרה מכך, הוא פוחד מתמר שבתוכו : הוא מייחס לה יכולות “קטלניות”, ולכן כולא אותה, כאלמנה בבית אביה, כשהוא “מוכר” לה סיפור שיקרי המציב אותה בהמתנה אינסופית למשהו שלא יתממש לעולם. הוא אינו מודע לעובדה שהיא השתקפות של נשמתו, ובעודו כולא אותה, הוא כולא את עוצמתו, יכולותיו ואפשרותו להצמיח חיים חדשים. ואם אנו מתייחסים לסיפור כתהליכים של תודעה אחת, יהודה “סימן” את תמר עוד בתחילת הסיפור. הוא זיהה אותה בתוכו כיסוד נשי מפרה, אבל כיוון שהיה מחויב ליסוד נשי זר בתוכו, היא השתדכה לבניו, כלומר ליסודות הצעירים, הפחות מפותחים שבתוכו. הוא לא מסוגל להתחייב, לקחת אחריות על היצירה הפועמת בתוכו, ולכן, בחושבו שתמר זונה, הוא “שוכר” אותה. יכול להפרות אותה רק כשהיא מכוסה ומרוחקת ממנו, ולכן על מנת ללמד את יהודה, היסוד הגברי, לקחת אחריות, לומר אמת, לא להתחמק, צריכה הייתה תמר להעמיד בפניו בצורה גלויה ומפורשת את סימני הזיהוי שלו עצמו. זה התוצר של השהייה ב”פתח עיניים”.
גם בפשט, וגם בדרש, אם תמר לא הייתה לוקחת את כל סימני הזיהוי הללו כעירבון, הייתה מסתכנת באובדנה. כשאנו, כמו יהודה, פועלים ממקום לא מודע של אי לקיחת אחריות , אנו עשויים להכרית את היסוד הבריא ביותר בנשמתנו שבסיפור זה מיוצג על ידי תמר.
“ותצדק ממני”
סוף טוב הכל טוב
מקץ שלושה חודשים נאמר ליהודה כי “זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים”. תמר “חטאה” פעמיים : גם זנתה, וגם הרתה לזנונים. יהודה בצורה קצרה וחדה אומר : “הוציאוה ותשרף”. תמר מוצאת, ושולחת מסר אל חמה : “לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה.”
“ויכר יהודה”. בעיני, יהודה “מכיר” במובן העמוק ביותר. הוא למד להכיר חלקי זהות שלו המסומלים בחותמות, בפתילים ובמטות. ההכרות הזו לא מאפשרת לו יותר להתנהל בקודים של מוסר כפול. הוא לא יכול לשקר לתמר, והוא לא יכול לשרוף אותה בעודו שותף למעשה. “ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני”. בפעם הראשונה, יהודה רואה את תמר. הוא רואה את השקר שבתוכו חיה, את אחריותו לשקר הזה, ואת הפתרון שמצאה על מנת לצאת מלפיתתו.
שני החלקים של התודעה, היסוד הגברי והיסוד הנשי מורידים את מסכי ההכחשה, ההדחקה, הפנטסיה והשקר, הם גם לא מונעים יותר מכח המסכות החברתיות והקודים החיצוניים. וכאן ב”פתח עיניים” של שניהם, הם יכולים לפרוץ ולזרוח, לממש את זכותה המולדת של התודעה הזו ללידה וליצירה ברת קיימא.
נושאים ל”הדהודים”
1. בדיקת הייצוגים הפנימיים של ער, אונן ושלה:
– שמעתי לא מזמן מחבר טוב שלמד קבלה שהמילה “רע”, שהיא היפוך של השם ער, היא ראשי תיבות של “רק עצמי”. ער עשוי לייצג, בנוסף לערנות חיצונית, גם מקום אגוצנטרי הפועל רק למען ריווחתו הוא.
– אונן מייצג את המקומות שבהם אנו פועלים מתוך שיקולי יוקרה, הערכה וכבוד, ולכן לא מחוברים פנימה, לפנימיותינו.
– שלה מייצג את המקומות השקריים של האשליה, של הציפייה, של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו, המעוורים אותנו מלראות את האמת,
ומותירים אותנו במצב של חוסר פעולה, ואולי גם בסוג של דיכאון.
2. להסתכל כיצד מהדהד בפנימיותינו המצב הפנימי המיצג באמצעות הסימבולים : “אלמנה בבית אביה” ו”בגדי אלמנות”.
3. פיתוח היכולת לסגל לעצמינו מצבי תודעה של “ותתעלף” ו”פתח עיניים”, והאם הם יכולים לייצר עבורנו אפשרויות יצירתיות חדשות.
4. בדיקת הייצוג הפנימי של יהודה, וכיצד הוא מהדהד לסיפורים האישיים שלנו.
נאמר על יהודה ש”לא יסף עוד לדעתה” : מעשה הזיווג הזה והתאומים שנולדו בעקבותיו, היה מעשה נכון, מדויק ותוצר של תהליכים פנימיים חשובים ורבי עצמה, ובכך היה חד פעמי. מכאן, שהשיעור הגדול של סיפור תמר ויהודה טמון ביכולת שלנו ללמוד להיכנס פנימה, לפנימיותנו, כמו שעשתה תמר, ולדעת מה נכון לנו עכשיו. ואותה הפעולה שנכונה לעכשיו, לא בטוח שתהיה נכונה לעתיד, ולא יכולה הייתה להיות נכונה בעבר.
תמר לא שינתה קודים של התנהגות חברתית. בעקבות המעשה שעשתה, נשים לא הפכו להיות חופשיות יותר, או בוחרות יותר. מעמדן לא השתנה. אני רואה המון גבורה ביכולת להיות מחוברת פנימה ומודעת, בלי להזדקק למהפכות או למלחמות. תמר עשתה מעשה חתרני, והמעשה הזה קיבל לגיטימציה בכך שהתאומים הפכו להיות נצר לשושלת דוד.