ראש השנה, כמו יום הולדת, מזמן תהליך של התכנסות פנימה, התבוננות וחשבון נפש: שחרור של השנה הקודמת והתכווננות פנימית לקראת השנה החדשה.
מצאתי פסק זמן בין ההכנות לחג על מנת לסכם לעצמי בצורה בהירה מה הייתי רוצה לעצמי לשנה החדשה. אז ככה:
הייתי רוצה לארגן את הזמן שלי בצורה הרבה יותר יעילה. להזיז את הצ'י בגוף שעה ביום, לכתוב לפחות פעם בשבוע, ליצור, לתחזק חברויות, אבל בעיקר אני מבקשת שכל הדברים הללו
לא יהפכו בתודעתי לרשימת מטלות מעיקה, שאדע לסלוח לעצמי כשאני לא מבצעת אותן בלוחות הזמנים שהצבתי לעצמי, כי אני צריכה גם זמן בהיה, חלימה, משחק ומנוחה.
אני מבקשת לקום בבקר עם חיוך גדול לקראת יום יצירתי ומספק ולדעת לקחת את הסידורים והמטלות כהכרח שהוא חלק מהחיים, ולא לתת להן לצבוע באפור את ימי.
אשמח לשחרר השנה את הצורך להשאיר חותם, לחפש ייעוד, מבקשת פשוט לחיות ולהנות הנאה שלמה מהדברים הקטנים: מצללים בבית שאור הסתיו מייצר, מקול הגשם, ממגע המים והרוח על בשרי, מחיוך, משיחה טובה, ארוחה טובה, כוס יין, חוף הים ביום חורף שמשי, ממסירותם ואהבתם של הכלבים שלי, מטיולים בגבעות המוריקות בחורף, מפריחת הרקפות בגינה ועוד.
אני מאמינה שאדם צריך להתנהל בעולם כשבכיס אחד שלו פתק שבו כתוב: ״בצלם אלוהים ברא אותו״, ואילו בפתק שבכיסו השני כתוב: ״ מעפר באתי ואל עפר אשוב״. הייתי רוצה להתנהל בתבונה בין שתי התפיסות הללו. לעשות את עבודתי בצניעות ולא ביוהרה, להבין שאין לי מושג מה טוב ומועיל לאדם אחר ושלא תמיד מה שמתאים לי מתאים לאחרים, לא לפתח ציפיות, ועדיין להעריך את עצמי, את יכולותי, את שיקול הדעת שלי ואת היצירתיות שלי.
בסרט הנפלא "הנרקוד", סוזן סרנדון, המשחקת את אשתו של ריצ׳רד גיר, השחקן הראשי, אומרת משהו כמו (אני לא מדייקת, מה שחשוב הוא הרעיון הכללי ), שבחיי נישואין אנו עדים לחייהם של בני זוגנו, ושללא העדות הזו קשה לחיות. אני מאמינה שהמשפט הזה נכון לא רק לגבי בני זוג, אלא גם לגבי חברים.
אני מבקשת לשחרר בטוב מערכות יחסים מסובכות, מייסרות ולא נכונות לי, פחות להתעקש ״להיות בסדר״ ולרצות, לדעת לאבחן מה שניתן לאיחוי ולוותר על מה שלא.
הייתי רוצה להיות עדה לצמיחה של חברי וללוות אותם גם בקשיים ובעצב, אבל גם בשמחותיהם האישיות, המקצועיות והמשפחתיות ולהיות נוכחת באותם המקומות שבהם פנימיותם מבקיעה את הקושי וחווה זמנים שמחים של קציר. אני מאחלת לעצמי להיות מוקפת בעדים שכאלה. מבקשת קשרים שבהם אוכל להביא את עצמי במלואי כמעט בכל זמן נתון. אני מודה על הקשרים הללו שכבר קיימים בחיי ומבטיחה לטפח אותם.
ביתי הוא מבצרי. משפחתי היא הקרקע הבטוחה עליה אני צועדת, היא השורש המאפשר לי להצמיח פירות. אני מצויה עכשיו בתקופת מעבר. בנותי הולכות ומתבגרות ולאט לאט ובהדרגה פורשות כנפיים ופורחות מן הקן, הן הרבה פחות זקוקות לי. ידי שהתרגלו להאכיל – מבשלות הרבה פחות, אני יכולה לצאת ולבוא כאוות נפשי, אין אני אחראית יותר על מרחב הזמן והבילויים שלהן. הן מפליגות לדרכן מתוך הידיעה שיש להן נמל בית. השחרור ההדרגתי מתפקידי האימהות הפיסיים מאפשר לי להתחיל להחזיר לעצמי את המהות. לחזור לבית הפנימי שלי נטול התפקידים והזהויות. ולכן אני יכולה לאפשר לעצמי השנה לצאת למסעות, לגלות טריטוריות חדשות ולהגמיש את הגבולות. ולבסוף, השנה אני מבקשת לצחוק, לחבק, להרגיש את האהבה שמסביבי ואת המלאכים האנושיים שמלווים אותי, לרקוד, לטייל, ליצור, לחוש בצבעוניות של הדברים. זוהי ההתכווננות הפנימית שלי לשנה החדשה. אז מי ייתן שיפתחו שערי שמיים ומשאלות כולנו יתגשמו.

 

Comments

comments

Powered by Facebook Comments