סיפור ראשון

יום רביעי בערב, ארבע נשים בשלהי שנות הארבעים או בתחילת העשור החמישי לחייהן מתכנסות אצלי בסטודיו לסדנת קרמיקה. כולן נשים חזקות, יפות, מליאות חיים וחדוות יצירה. מזה כמה שיעורים שס׳ מגיעה נסערת : היא בעיצומו של מאבק גירושין קשה. בעלה עזב בפתאומיות את הבית לאחר 30 שנות נישואין לטובת ״ אהבה חדשה ותשוקה חדשה״, ועליה לשאת את תחושת הניבגדות והנטישה, את ההתדיינות הכספית המתישה ואת הדאגות לעתיד. ח׳, שעברה שתי מערכות גירושין וחיה שנים רבות באושר עם בין זוגה הנוכחי, מהווה עבור ס׳ מודל של תקווה והבטחה לחיים טובים יותר.
ח׳ עצמה עמוסה באתגרים מקצועיים ומשפחתיים : מנהלת מרפאת שיניים משגשגת ומטופלת בחמישה ילדים, חלקם בוגרים. בתוך כל זה היא ומנסה למצוא זמן איכות משמעותי לעצמה – לכתוב ולכייר. היא תוססת, סוערת, מרתקת וחיה את החיים במלוא העצמה. היא מביאה עימה לסדנא את העייפות, את הדילמות המקצועיות אך גם את החלומות, השאיפות והתשוקה לחיים. במפגשים האחרונים הייתה עסוקה בסיפור הבגידה של הפיליפינית של אביה שבמשך תקופה ארוכה גנבה חפצים מביתה.
ש׳, פיזיותרפיסטית במקצועה, מאוד מנוסה בעבודה בחומר. היא שקטה בדרך כלל, בעלת עיניים טובות, חיוך כובש, ידיים מחבקות ולב ענקי. נוכחותה מהווה תמיכה לכולן ובמיוחד לס׳. עצותיה נאמרות בקול שקט ועדין. היא מאזנת ומרגיעה. כאביה ועייפותה ניכרים בהבעות פניה ופחות במילותיה כאילו חוששת לקחת לעצמה מקום.
מ׳ הצטרפה לסדנא לאחרונה. היא באה בהמלצת ס׳ חברתה והפכה להיות חלק מהמרקם של הקבוצה – התקבלה בחום והקרינה חום. מרגש לראות את החיבור המיידי שלה לחומר. המגע עימו גורם לדמיונה להתפרע וליצירתיות להשתולל. היא לא מתענינת בתוצאה – התהליך היצירתי הוא זה שעימו היא זורמת.
את ס׳, ח׳ וש׳ אני מכירה שנים ארוכות בהקשרים שונים. אנחנו חברות והמפגשים ביננו הם גם מחוץ לסדנא. תפקידי כמנחה מסתכם בלימוד של טכניקות עבודה בחומר, עזרה בעיצוב של הכלים ומציאת פתרונות טכניים. זו אינה סדנא טיפולית : המשתתפות אינן יוצרות את כאבן ותסכוליהן – הן בוחרות ליצור כלים שימושיים וקישוטים לבית ולחצר והשיחות הנוצרות במהלך המפגש ספונטניות לחלוטין. ובכל זאת נוצר במהלך המפגשים תהליך תרפויטי : המשתתפות לשות את המצוקה בחומר, הוא סופג לתוכו ברכות את הכאבים, את התסכולים ואת הדמעות. בהיותו חומר גמיש ומתמסר הוא מקנה חוויה של שליטה ובניה. העבודה בקבוצה נותנת חוויה של תמיכה, בטחון, עזרה הדדית ושיתוף יצירתי. מרחב היצירה שבביתי מהווה מיכל : הסדנא היא ביום קבוע למשך זמן קבוע(סטינג), העבודה בחומר היא הסיבה להתכנסות, ובתוך המיכל הזה נפגשים אחת לשבוע כל חומרי החיים: צחוק, בכי, יצירתיות, תסכול, עייפות, נחת, עצב, פחד שמחה ואהבה. אולי המכלול הזה מאפשר לצאת לשבוע של חיים עם קצת יותר עצמה פנימית, וכן, גם עם מיכלים חדשים עשויים מחומר…

סיפור שני

אני מצויה בשיאן של ההכנות לחתונת ביתי הבכורה, טל. ההתרגשות מותירה אותי חסרת נשימה וחסומת גרון. כדרכם של ארועים מכוננים כמו חגים, ימי הולדת ושמחות, גם הארוע הזה מעלה רגשות של אושר ושמחה, אך גם מציף סכסוכים משפחתיים עתיקים, התחשבנויות ופגיעות שהזמן לא ריפא. אין ברצוני לספר כאן את כל פרטי הארוע, אספר רק שמדובר באדם קרוב שנוכחותו בחתונה הייתה חשובה לי ורציתי לאחות את הקרע בינינו. זה לא קרה. להפך, דפוסים ישנים העמיקו וסחפו את שנינו למערבולת ללא מוצא, מה שהותיר אותי נסערת ומוטרדת למשך ימים ארוכים.
הסערה הזו פגשה אותי בעוצמה בסדנא השבועית המשותפת לחברתי ש׳ ולי. אנו נוהגות להיפגש לחמש שעות במהלכן כל אחת עוסקת בעבודתה. אנו מזינות אחת את השניה ברעיונות ובפתרונות טכניים, ותוך כדי גם שופכות את ליבנו ונותנות ביטוי לארועים שקרו לנו באותו שבוע.
הרגשתי שאני צריכה להקיא את הכאב מתוכי. עבדתי כאחוזת תזזית בלי לעצור ובלי לחשוב – חוויה שהיתה לי בלתי מוכרת עד אותו היום. רצתי לחפש תמונות ישנות, קרעתי אותן והדבקתי אותן על גזיר עץ מקרי וזמין. מצאתי מספריים ישנות ותחבתי אותן לתוך התמונות הקרועות. אט אט, עם התקדמות העבודה, הרגשתי שהדיבוק יוצא ממני.

מקומה של ש׳ היה מרכזי ומכריע בתהליך הזה: היא היתה בבחינת עדות נוכחת בכל שלבי העבודה וההתערבות שלה היתה מאוד משמעותית עבורי. בראש ובראשונה היא דאגה שלא אפצע פיסית (הייתי מאוד קרובה לזה כשניסיתי לתקוע את המספריים בעץ), לאחר מכן, בכל שלב היא שאלה אותי, ללא שיפוט ובלי בהלה, אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות, מה שגרם לי לעצור לרגע, להתעשת, לענות שכן ולהמשיך. ולבסוף, כשהעבודה היתה כמעט גמורה, בשקט האופיני לה, ללא מילים, היא שלפה מתוך הטלפון הנייד שלה שיר של יהודה עמיחי, שחובר גם הוא לעבודה והעניק לה את המשמעות שהייתי זקוקה לה. העבודה שלי הדהדה לתוכה באמצעות שירו של עמיחי וההדהוד שלה נגע בנבכי נפשי והיווה חלק אינטגרלי מהעבודה. השתחררתי. בשעות הקסומות הללו היו כל המרכיבים הנחוצים לתרפיה: נוכחות, הגנה, דיאלוג עמוק ודיוק.
העבודה אינה קלה. היא מעוררת באנשים רבים רתיעה וקושי. בתערוכה האחרונה האוצר בחר להציב אותה דווקא על שידת הזכרונות ההרמונית , מה שעורר תחושות של אי נוחות בחלק מהצופים. אני שלמה עם הבחירה שלו כיוון שהחיים מורכבים גם מתמונות משפחה הרמוניות ומחיוכים קפואים בזמן, אבל בו זמנית גם מקרעים, ניתוקים וחוויות קשות והבחירה לשים אותן ביחד מייצגת תמונה אמיתית יותר של סיפור החיים.

סיפור שלישי

אני מכינה ראשים קטנים של נשים מחומר. אני מקפידה לבנות אותן בגילאים שונים, מתרבויות שונות, מתאמצת ליצור הבעות פנים, קמטי זמן וקמטי צחוק. הרעיון הראשוני היה לבנות לכל דמות קופסא כשכל הקופסאות תהיינה תלויות על הקיר כתמונה גדולה, אך כשניסיתי ליישם את הרעיון מצאתי שההצבה בקופסאות חוסמת אותן ולא מאפשרת לצופה לראותן מכל הזוויות. בכל זאת אני בוחרת לשלוח את הסקיצה לגבי, האוצר של התערוכה השנתית לכבוד יום האישה הבינלאומי. גבי מציע לי לנסות ולחשוב על דרכי הצבה אחרות. ניסיתי להציב אותן על משטחים בגבהים שונים, בתוך צנצנות שקופות וגם בתוך אריזת ביצים ריקה. את חלקן של ההצבות אהבתי, אבל גבי החזיר אותי שוב ושוב למצוא פתרונות נוספים. לבסוף הזמנתי אותו אלי לראות העבודה המוגמרת. הוא החל לשחק עם הדמויות וליצור עימן מעגל גדול. המשפט שאמר לי נחרט בתודעתי ומתווה לי דרך חיים : ״למה לייצג מצב של חוסר אונים וחוסר יכולת לשנות? את הרי מנחת סדנאות שאמונה על דיאלוג, על העצמה, למה שזה לא יבוא לידי ביטוי בעבודה? את המחליטה.״
הצבתי את הנשים במעגל גדול, מבטן מופנה פנימה אחת אל השניה, הוספתי להן חוטים בצבע זהב המסמלים דיאלוג נשי של שותפות, תמיכה וחמלה ואני משתדלת לזכור שאני המחליטה. השיח בין גבי לביני היה על עבודה לתערוכה, אבל הותיר בי את רישומו כהכוונה לחיים : וכאן, שוב, ביטוי עצמתי נוסף שלה כמרפאה.


אין ברצוני להוסיף מילים רבות על הנכתב, רק אומר ששלושת הסיפורים הללו הם ביטויים שונים של תרפיה נפשית שהעיסוק באמנות או ביצירה עשוי לזמן.

Comments

comments

Powered by Facebook Comments