ביום שישי האחרון סיימתי לשפץ שידה ישנה שקיבלתי מחברה טובה, ובכך הסתיימה תקופה של כשלושה שבועות שבה ״צללתי״
לזכרונות של ילדותי, נערותי ותקופות ארוכות של חיי הבוגרים.

line

באמצעות תהליך בחירת התמונות, חוויתי מחדש את סיפורי חיי:
נזכרתי שבימי שישי היינו ישובים ב״חדר הקטן״ ברחוב ההגנה בבת ים, סבתא תמיד סורגת משהו, ואני הייתי מקשיבה בשקיקה
שוב ושוב לסיפורים על בולגריה הרחוקה: התאהבותם כשסבא נסע נסיעה ארוכה מפלובדיב לסופיה על מנת לפגוש את חברתו,
וכשהתברר לו שהיא חולה, הלך לחברו הטוב, אחיה של סבתא. ושלושתם יצאו למועדון ריקודים עם במה מסתובבת.
סבא הזמין את סבתא לרקוד וכשעלו על הבמה הם מעדו ונפלו, וצחקו ואמרו שזו הייתה ״הנפילה של חייהם״.

נזכרתי בריחות הבישולים המדהימים שבישלה ואיך שהייתה מחכה לסבא במרפסת לראות אותו צועד לכיוון הבית,
המטבח והארוחה המוכנה על השולחן הקטן. וכשבגרתי וביקשתי ממנה מתכונים היא הייתה אומרת ״ככה, שמן״
ועושה מין תנועה סיבובית בידה.
נזכרתי בסיפוריו של סבא על מחנה העבודה שנשלח אליו בימי מלחמת העולם השניה, על הגעגועים לאשתו וביתו הקטנה,
אימי, שלא זכרה אותו כשחזר… ועוד אינספור סיפורים על הדודים והדודות העשירים,
על סיפור ההגירה של סבא מטורקיה לבולגריה, על המלך בוריס, על הקומוניסטים, על אחותה הצעירה של סבתא
שבגיל 19 התעקשה לעלות לארץ בספינת מעפילים עם בעלה הטרי למרות התנגדות המשפחה ומתה מדלקת ריאות,
ולא אשכח את דמעותיה של סבתא בכל פעם ששמעה את השיר ״בסמה מוצ׳ו״, כי זה השיר שאהבה אחותה המתה…

חיים שלמים קמו לתחייה ויכולתי, דרך התמונות, לראות אותם צועדים ברחובות סופיה, יפים (סבתא קטי במיוחד),
לבושים היטב, מאוהבים ומאוחדים.

ממעמקי קופסת התמונות חייכו אלי פרצופים של חברים שאת חלקם, אלו שמלווים אותי עד היום,
שמחתי לפגוש חלקים מקמטים ושומן עודף וקלילים ללא משא השנים, מלאי תקוות ושמחת נעורים.
וכמובן שהיו גם כאלה, הרבה כאלה, שנזכרתי בהם מחדש כיוון שנעלמו מחיי ונשארו בזכרוני צעירים לנצח:
שורות של פרצופים מחייכים בתמונות מחזור, טיולים ומשלחות.
המפגש עם חלקם גרם לי לצער עמוק של פרידות וגעגועים לתקופות שתמו ולא ישובו עוד…

דרך התמונות יכולתי לפגוש את סיפור ילדותו של אישי, חגי: ילדי קיבוץ מאושרים מתגלגלים בחולות חוף הים,
נערים צעירים ויפים בשלבים שונים של קורס הטיס, ובאותה תמונה נפלאה שהייתה מונחת בחדרי על המדף החום
שליד המיטה וסימלה את התאהבותנו. כן, כן, ולתמונה הזו יש בזכרוני את ריח גופו שנותר בין השמיכות…

וכאבן שנזרקת למים ומציירת מעגלים ההולכים ומתרחבים כך התרחבו ספורי ההיכרות, ההתאהבות והחתונות של סבי וסבתי
לכלל החתונות המשפחתיות: אמי בשמלת כלה לבנה מחייכת למצלמה, אני ביום חתונתי, אמיר, אחיו של חגי,
בתמונת חתונה על רקע חוף שדות ים ולבסוף חתונתה של בתי, טל, במרץ האחרון.

כל התמונות עברו תהליך של יישון, הן נסרקו בשחור לבן והוצהבו, והודבקו על השידה בצורה של ערימה ללא סדר כרונולוגי.
העבר הקרוב והרחוק מתערבבים זה בזה על מנת ליצור חוויה של סיפור על זמני, שכל מרכיביו קשורים זה בזה והוא חי
ומתקיים בתודעתי בכאן ועכשיו.

במהלך העבודה נזכרתי בפרק מהסדרה ״שלושים ומשהו״ שראיתי לפני שנים רבות. נדמה לי שקראו לפרק ״חג ההודיה״.
בפרק נראו ההכנות של המשפחה לחג כשבעלה של הופ, שאיני זוכרת את שמו, וילדתם – חולים. שניהם תובעניים,
והופ מתרוצצת, מגישה, ומותשת מההכנות. היא ״בורחת״ לתמונות המשפחתיות, ודרכן בודקת את הזיכרון הטמון בתמונות הללו.
ושם, בין התמונות, היא מתרפקת על החיוכים, האושר והנינוחות הקיימים לעיתים קרובות במפגשים נוסטלגיים עם העבר,
מה שמגביר את הקושי לחזור למציאות חייה העכשווית.
ולבסוף, מכשהגיע החג, מצטלמת המשפחה מחויכת ומאושרת לתמונת חג ההודיה לאלבום המשפחתי
ונוספת לשאר תמונות הנוסטלגיה שניתן יהיה להתרפק עליהן בשנים הבאות ולזכור כמה צעירים, יפים ומאושרים היינו.

בתמונות לא רואים את הסדקים, לא שומעים את המריבות המשפחתיות, ושתיקת הניתוקים לא מהדהדת.
הילדות הקטנטנות והמחייכות לא רומזות במאום על הלילות נטולי השינה, על החרדות העצומות והקושי הקשור בגידול ילדים.
שני זוגות החברים המצולמים במהלך טיול לא מרמזים על כך שהקשר בינהם נותק כבר לפני שנים ואינם מעלים את טעמו המר של העלבון.
ההתעסקות עם התמונות מביאה לתודעה גם את המקומות הללו ומעלה את סוגיית החמקמקות של הזיכרון.
לשידה יש מגירות המסמלות בעיני את מה שמסתתר מאחורי חלק מהתמונות.

במלחמת ששת הימים, בהיותי בת שש, אבא הלך לצבא, ואימי אחי ואני שהינו בבית של סבא וסבתא בבת ים.
בסוף המלחמה, סבא משה ואני עמדנו בלילה במרפסת הקטנה, הבטנו בפגזי התאורה בחושך וניהלנו שיחה.
סבא שאל אותי האם אני מכירה את סבא וסבתא שלו, וכשעניתי שלא, הוא אמר שכשם שאני לא מכירה
את אבותיו כך ילדיי ונכדי לא יכירו אותו. זו דרך החיים.

התמונות ה״עתיקות״ ביותר שהיו לי הן של אפוקה ואניוקה, הוריה של סבתי, ושל הוריו של סבי.
דורות אחורה אין ביכולתי לזכור. זה הביא אותי להתמודדות עם סוגיית מוגבלותו של הזיכרון האנושי ועד כמה ניתן לשמר סיפור.

היתה לי התלבטות קשה עד להיכן ל״הגיע״ בעבר הקרוב. בתחילת העבודה,
נבחרו רק תמונות שצולמו בשחור לבן במקור – מה ש״השאיר בחוץ״ חלקים נרחבים של הסיפור המשפחתי,
לכן החלטתי להוסיף תמונות רק עד 1990 כיוון שלמרות שהן צבעוניות – ניתן ליישן אותן יחסית בקלות,
גם כאן עדיין לא יכולתי לעצור את הסיפור כיוון שהיו חסרות בו בנותיי הצעירות יותר: תמר וליאור.

הסיפור שלם יותר ועדכני יותר כשהחלטתי להאריכו עד לחתונה של טל.
השידה הזו, מבחינתי, היא עוד דרך לספר את סיפור חיי ובאמצעותו להתחבר לאמהותי ולאבותי לאורך הדורות ולהכיר את עצמי דרכם.

Comments

comments

Powered by Facebook Comments