במפגש האחרון של הסדנא עסקנו בסיפור ״אשה שבורה״ של סימון דה בובואר. זהו הסיפור השלישי בספר בעל אותו השם. הסיפור כתוב בצורת יומן של אשה באמצע החיים, נשואה ואם לשתי בנות בוגרות, שבעלה מתוודה בפניה שהוא, מזה זמן מה, מנהל רומן מחוץ לנישואין. היומן מתחיל כשבועיים לפני ההתוודות שחילקה את חייה לשניים ובמהלכו, מתאר את ריגשותיה ואת ניסיונותיה לשמר בכל זאת את התא המשפחתי עד לסוף הבלתי נמנע. שימור חיי הנישואין והאימהות היוו את מרכז חייה וזהותה בעשרים ושתיים השנים האחרונות, ולכן תחושת השבר, חוסר האונים והרצון להאחז בקיים עולים וצפים בעצמה אדירה במהלך היומן.

בסדנא שוחחנו על תחושת ההפתעה, והאם אפשר שלא לראות את בן הזוג, לא לראות שהוא משתנה, לא מסופק, האם לא ניתן היה לחוש בסימנים מוקדמים המנבאים את מה שעומד לקרות, ובעיקר האם ניהול רומן מחוץ לנישואין הוא בהכרח אינדקציה לכך שמשהו היה פגום שם מלכתחילה.
אני הייתי רוצה להתמקד דווקא בחווית השבר העולה מן הספר. הגיבורה אינה יודעת להיכן לכוון את חייה השבורים, כיצד להחזיר לעצמה את עוצמותיה, כבודה ושמחת החיים והעשייה, ומהיכן למצוא את הכוחות לעשות כן. העיוורון הוא לאו דווקא בחוסר היכולת בדיעבד לחזות את מה שקרה, אלא בחוסר היכולת לראות את האפשרות לצמיחה של חיים חדשים, אולי אף נכונים יותר עבורה, במקום החיים שנסתיימו. זוהי חוויה אוניברסלית האופיינית לנשים רבות באמצע החיים שזהותן הושקעה בנושא מסוים: אם בקריירה שנפסקת פתאום מסיבות כאלה ואחרות, אם בגידול הילדים שבוגרים ועוזבים את הקן, פרידה או בגידת הגוף.

לנעמי, במגילת רות, היתה משפחה: בעלה, אלימלך, ושני בניה מחלון וכיליון. שמות בניה הם סמליים ומרמזים על מחלה ומוות, שני המורים הגדולים שכל בני האדם אמורים להתמודד עימם במהלך חייהם בצורה זו או אחרת, מה שמרמז שאכן חוויות השבר הללו הן אוניברסליות, חלק מההתמודדות האנושית שלנו עלי אדמות. ״ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה״. חייה, כאם ורעיה נסתיימו, וכיוון שכך, היא מחליטה לחזור הביתה, שגם בהחלטה זו יש משהו סימבולי: היא חוזרת לעצמיותה, למה שהיא הייתה לפני שהתמסרה לתפקידים המגדירים את זהותה, אך מרחיקים אותה ממי שהיא באמת. גיבורת הספר ״אשה שבורה״ כותבת ביומנה, עוד לפני המשבר, כמעין ידיעה מוקדמת של סוף התהליך, עוד לפני שהחל : "עד עכשיו כאשר מוריס לא היה, היו הקטנות מתלוות אלי לכל נסיעותי. חשבתי שהתפעלויותיה של קולט, תביעותיה של לוסיין, יחסרו לי. והנה אני זוכה באיכות של שמחה נשכחת. חירותי מצעירה אותי בעשרים שנה. עד כדי כך שאחרי שסגרתי את הספר התחלתי לכתוב לעצמי כמו בגיל עשרים.״ היא נפרדת מבעלה בקושי, אבל כותבת כי ״עד מהרה התחלתי לעלוז…יכולתי לנהוג מהר או לאט כראות עיני, ללכת למקומות שרציתי, להיעצר כשהתחשק לי… הערב עומד לרדת, אל עדיין חמים. זה אותם אחד מאותם רגעים מרגשים שהיקום כה מותאם בהם לבני האדם שדומה כי לא ייתכן שלא כולם מאושרים״. (עמ׳ 100)
נעמי, המיואשת, חסרת התקווה, מנסה לשכנע את כלותיה, ערפה ורות, לעזוב אותה ולחזור לארצן כי ״זקנתי מהיות לאיש… מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד ה׳ ״. רות מכירה רק דרך אחת לממש את עצמה, באמצעות משפחה וילדים, וברגע שהדרך הזו נחסמת בפניה, היא מרגישה אבודה וחסרת ערך.

ערפה, כשמה כן היא, מפנה עורף, חוזרת למוכר ולידוע, ואילו רות, המסמלת את התקווה לחיי יצירה חדשים, מתעקשת לדבוק בנעמי. היכולת לראות, ולוא במעט, שבתוך כל העצב, האבל והצער, טמונים הזרעים של חיים חדשים ושל צמיחה, היא הבסיס להבראה. בפנימיותינו שוכנות לבטח ערפה ורות. יש בנו את היכולת לבחור, כמו רות, במסע הביתה, אל הלא נודע, ולהאמין שלבסוף תחמצא הדרך, או, כמו ערפה, לשמוע לקול ההגיון ולחיות בדפוסים הישנים.
שתי הנשים הללו חוו בעצמה את השבר, חוו צער וייאוש ונסיונות להאחז בקיים. גיבורת ״אשה שבורה״ מתארת את רגע הבחירה בין רות לערפה: ״דלת סגורה, משהו אורב מאחוריה. היא לא תיפתח אם לא אזוז. לא לזוז; לעולם. לעצור את הזמן והחיים. אבל אני יודעת שאזוז. הדלת תיפתח לאט, ואני אראה מה שיש מאחוריה. דלת העתיד תיפתח. לאט. ללא רחמים. אני על הסף. יש רק הדלת הזאת ומה שאורב מאחוריה. אני פוחדת. ואני לא יכולה לקרוא לאיש לעזרה. אני פוחדת.״ (עמ׳ 205- 204) הפחד קיים, הרצון להפסיק את החיים קיים, אבל ישנה ידיעה ברורה שלא ניתן לעצור את זרימתם.

אין אנו יודעים מה עלה בגורלה של אותה האשה מ"אשה שבורה״, אבל על נעמי אנו יודעים שההיא כיוונה את רות להשגת בועז, ובכך נוצרה הזדמנות לחיים חדשים, ללידה במובן הסימבולי שלה, ועל כך נאמר בכתוב: ״בן יולד לנעמי״. הבן, היצירה, החיים החדשים – הם של נעמי.
קלאריסה פינקולה אסטס בסיפרה ״רצות עם זאבים״ כותבת כי ״ יש בחיינו זמן, לרוב באמצע החיים, שבו על אשה להגיע להחלטה – אולי ההחלטה הנפשית החשובה ביותר בחייה העתידיים – האם להיות מרירה או לא… החלומות של גיל העשרים מוטלים מנופצים. הן עלולות להתמודד עם לבבות שבורים, נישואין שבורים, הבטחות מופרות. גוף שחי זמן רב צובר פסולת. לא ניתן להמנע מכך. אבל כשאשה חוזרת לטבע האינסטינקטואלי, במקום לשקוע במרירות, היא מתעוררת לחיים חדשים, נולדת מחדש.״ (עמ׳ 318).
רות, טבע אינסטנקטואלי, תאור חווית האושר והשלמות בפתיחת הספר ״אשה שבורה״, הן כולן מילים נרדפות ליכולת הפנימית שלנו להתחדש כל עוד נזכור את אפשרות הבחירה.


Comments

comments

Powered by Facebook Comments