מזה כתשעה חודשים נמצאת, בלה, חמותי, בבית הסיעודי בקיבוץ שדות ים. בלה ובני היו ממיסדי הקיבוץ. אנשים חרוצים, יודעי ספר, אנטי דתיים ושומרי מסורת בדרכם החילונית, דעתנים וסגורים. בלה, שבנובמבר הקרוב ימלאו לה תשעים שנה, אישה זקופת קומה וגאה, כיהנה לאורך השנים בתפקידי מפתח בהנהגת הקיבוץ.

בני, יקה יליד ברלין, עזב את גרמניה עם עליית היטלר לשלטון ב-1933. לצד היותו הנדסאי בניין, טיפח את חיי הרוח: עד יומו האחרון לא פסק מללמוד, ללמד ולהדריך. בני נפטר לפני כשמונה שנים מהסתבכות של ניתוח פשוט ובלה המשיכה בחייה: משתתפת בטיולי הקיבוץ, קוראת, פותרת תשבצים וסדוקו ומתעקשת שלא להשען על שני בניה, חגי ואמיר.
לפני כשנתיים החלה התדרדרות הדרגתית במצבה – מה שהביא להעברתה לבית הסיעודי.

BELLA

בלה ובתי מאיה, סוכות האחרון

ruler

במשך יותר משישה חודשים עמד חדרם שומם. מידי פעם, במהלך החודשים הללו, העלינו את האפשרות לבלות שם בסופי שבוע. חשבנו על צימר מאובזר ומרוהט בחינם. הקרבה לים, השקט וזכרון חופשות שנתיות קסומות בעבר – פיתו אותנו. אך התכנית מעולם לא יצאה אל הפועל: חשנו לא בנוח לשהות בחדר המוכר כל כך אך נטול יושביו הקבועים. לא יכולנו לישון במיטתם המשותפת או להשתמש בכלי האוכל, עד כדי כך שלאחר ארוחת חג ראש השנה, שבנו הביתה למרות שתכננו להשאר בקיבוץ לחופשה בכל שלושת ימי החג.

חשתי כאילו חפצי החדר שניקנו וניתלו ונשטפו ונוקו ונצברו וסודרו בהקפדה על מנת שיתאימו לצרכי בעליהם, קיבלו חלקיקי נשמה של בלה ובני וכל נגיעה בהם תייצר תחושה של חיטוט ופלישה כאילו הם אוצרים בתוכם הוויה אינטימית, נסתרת מעיני כל.

chair

בהקשר זה, עלה בי זיכרון: לפני כשמונה שנים נסענו לטיול משפחתי בארצות הברית. תיכננו שהייה נינוחה ושלווה בת שלושה ימים בבית על גדות אחד האגמים באיזור ״אגמי האצבעות״ במדינת ניו יורק. ציפינו לחוויה ביתית ומפנקת. הגענו לבית קודר, אפוף ריח כבד של עץ ישן ועמוס לעייפה בחפצים: תמונות תלויות על הקירות, מדפים עמוסים בספרים, פסנתר פתוח שכאילו ניגנו בו רק עכשיו, מגירות עמוסות במסמכים ותמונות משפחתיות, עשרות של חוברות, מגירות מטבח עמוסות בכלים ישנים ושמנוניים. במיוחד לכדו את תשומת ליבנו שני אובייקטים: האחד, תמונה של רופא מעל ילדה גוססת שהוריה ישובים סביבה עצובים ובוכים, וכרית בעלת כיתוב ״The best grandma" שעונה על כורסא בסלון.

הבנות חוו את הבית כ״רדוף רוחות״. על מנת להרגיע את הפחד, הצעתי להן לצייר את דמותם של הדיירים הקודמים (שכנראה הלכו לעולמם) על פי החפצים שבבית. למדנו, שכנראה, האב היה רופא וששוכני הבית אהבו לגנן ולנגן. הם גידלו לפחות שני ילדים והבית היה שוקק ומלא חיים, שמחה ומוסיקה. תושביו היו אינטלגנטים ויודעי ספר. למדתי שהחפצים סביבנו מספרים את סיפור החיים שלנו. את התמונה הורדנו מהקיר ואת הכרית הפכנו…

ruler

בסוכות, לבקשת הקיבוץ, נאלצנו להתחיל בפינוי החדר. לא הייתה ברירה אלא לשנס מותניים, לנשום עמוק ולגייס כוחות פיזיים ורגשיים על מנת לרוקן את החדר מהחפצים ששכנו בו קרוב לארבעים שנים. חגי לקח על עצמו את המחסן, אמיר את מגירות המסמכים ואילו ורדה ואני התחלנו במלאכת הזריקה. סדר העבודה הזה שנוצר ללא מילים, אינו מיקרי בעיני. אנחנו, הכלות, מטבע הדברים, פחות טעונות רגשית ולכן, אולי, יכולנו לשאת ביתר קלות את מראה עליבותם ועלבונם של החפצים הנאמנים שהוצאו ממקומם הקבוע והושלכו כאבן שאין לה הופכין.

כלי פלסטיק ישנים ושמנוניים הושלכו, ואילו הכוסות החדשות שנקנו על ידינו על מנת לרענן ולחדש הושארו באריזות המתנה שלהם ונלקחו על ידינו. בלה שקעה בחמימותם המוכרת של כליה הישנים וסירבה להחליפם בחדשים. חשבנו שנוכל לעשות שימוש מחודש בכלי זכוכית ״וינטאג׳״ וסט קפה ״made in poland", הסירים נלקחו ל״ילדים״. התקשינו לזרוק כלים במצב טוב למרות שאין לנו צורך בהם. על שולחן הפלסטיק בחצר הצגנו לראווה כלים שלא רצינו בהם אבל לא היינו מסוגלות להשליך. קיווינו שייקחו אותם ויעשו בהם שימוש.

paper

במגרת המטבח מצאתי את מחברת המתכונים של בלה. נזכרתי בעוגות הנפלאות, ובמוס השוקולד, אשר חיכו לנו כשחזרנו בימי שישי מהצבא והיינו עוברים בחדר לפני הים ״להגיד שלום״. העוגה האהובה על חגי הייתה עוגת ״קצף וקצפת״ . בספר החדש של קארין גורן ״אם לסבתא היה מיקסר״ נפגשתי, בהתרגשות רבה, עם מתכון מחודש שלה. החיינו את זיכרון הטעם שלה בערב סוכות.

wed
בלה ובני ביום חתונתנו

ועוד היו שם, במגירה, דפים המתעדים את תאריכי הכנת הריבות שרקחה. עשרות דפים מסודרים של סוג הריבה ותאריך הכנתה בנוסף לארון מלא בצנצנות שכנראה כבר לא תתמאלנה. בכל ביקור שלנו בקיבוץ היינו מקבלים ארגז קרטון קטן שהועמס כלאחר כבוד על אופני הקיבוץ הירוקות עד לאוטו שבמגרש החנייה. מן טקס קבוע. בארגז היו צנצנת או שתיים של ריבה העשויה מענבים, משמש או תות. תלוי בעונה, צנצנת של אגוזי פקאן קלופים ולפעמים קלויים מעץ הפקאן שבחצר שנשתל על ידי בני לפני כשלושים שנה, שני בקבוקים של תרכיז לימונדה ושתי שקיות במבה. בשנים האחרונות, כשבלה הפסיקה לרקוח ריבות ולבשל לימונים – ניסיתי לעשות זאת במקומה. הריבה יצאה סמיכה מידי או דלילה מידי, את מינוני הסוכר והלימון לא הצלחתי לאזן ואת הטעמים שלה, המדויקים, שליוו אותנו לאורך שנים ארוכות -לא הצלחתי לשחזר.

tool

מפצח האגוזים המיותם העלה את זכרון בלה היושבת בערבים מול הטלוויזיה ומפצחת אגוזים שנקטפו מן העץ הגבוה במגרפה מיוחדת. נותרו פתקים, מפצח אגוזים, כלי גינון, צנצנות, מסרגות וחוברות סריגה – כל אותם חפצים המעידים על חיי השיגרה של בעליהם. אותם חיים רגילים שאנו מוקירים אותם רק כשאבדו.

ob

♦ הדברים החלו להיערם במרפסת. בתוך החדר היה חום בלתי נסבל למרות המזגן. החלונות הושארו פתוחים כי ערימות האבק, הלכלוך והשומן של בית שלא נוקה זמן רב – דבקו בנו… עברנו לספרים. באחת הפעמים הראשונות שהגעתי לחדר כנערה צעירה וכהרגלי, ראשית סקרתי את הספרייה, סיפר לי בני שממש לפני כמה ימים הוא ״עשה סדר״ ומסר ערימת ספרים גדולה לספריית הקיבוץ. הזדעזעתי. לא הבנתי איך אפשר להיפרד מספרים. מאז, עם השנים, למדתי למסור ספרים. למדתי שספר שלא נעשה בו שימוש זמן רב הוא בבחינת ״אנרגיה תקועה״ ושעדיף למסור אותו למי שכן יפתח אותו, יקרא בו ויסמן בו. אז, מסירת ספרים נתפסה בעיני כבלתי נסבלת.

music

♦ בחדר נותרו עוד הרבה ספרים. אין לי מושג מה היו שיקולי הבחירה של בני להשאיר את הספרים שהשאיר ולמסור את השאר, אבל אין לי ספק שמה שהושאר היה קרוב ללבו. הושארו ספרי הגות אידיאולוגיים על ראשית הקיבוץ: בורוכוב, אוסישקין. מצאתי ולקחתי את ״המניפסט הקומוניסטי״, והמדריך לאנג׳ניר ישמש אותי בעבודותיי בגלל האיורים הישנים ששבו את לבי. את ספר הפלמ״ח השארתי לספריות. אלבומי מלחמת ששת הימים גם כן הושארו על ידי. רומנים מעטים (בלה העדיפה להשאיל ספרי קריאה מהספרייה), ספרי שירה של חברי הקיבוץ וספרי זכרון – לקחנו.

♦ במעמקי הארון בחדר השינה מצאנו את התמונות ו״ספר התינוק״ של יעל. יעל הייתה בתם הבכורה של בלה ובני. היא נפטרה בגיל חצי שנה מדלקת ריאות. כדרכם של רבים מהדור ההוא, הסיפור הושתק כלא היה. לא ראינו תמונות, לא שמענו סיפורים. בקיבוץ יש מנהג שבערב יום הכיפורים עולים כל הילדים לבית הקברות של הקיבוץ ומנקים אותו. כשחגי היה בן תשע, בערב יום כיפור, הוא גילה, לחרדתו, קבר שעל מצבתו כתוב: ״יעל, בת בני ובלה פורת״ ותאריכי הלידה והקבורה שלה. רק אחרי ששאל – סיפרו לו ההורים על אחותו המתה.

את צערם ואבלם הם נשאו בשתיקה כל השנים ורק עין רגישה במיוחד יכלה לקשר בין האירוע הזה לבין חרדה סמויה שבאה לידי ביטוי בדייקנות וסדר זמנים נוקשה. בני הפסיק לנגן, אני מעולם לא שמעתי אותו מנגן, והמנדולינה שלו הפכה להיות פריט קישוט אצלנו בבית…

mando

♦ בין מכשירי השמיעה, זוגות המשקפיים הישנים, מצאנו מחברות. קיווינו שאולי נמצא בהם יומן או מכתבי אהבה, אך היה בהן תיעוד של טיול גדול לארצות הברית. בין כל החפצים לא מצאנו שום תיעוד של תחושות, חיי רגש, כמיהות או געגועים. לא היה לזה מקום בחייהם, כנראה.

♦ בלה תפרה, רקמה, סרגה, קלעה מקרמה. שמחתי שיובל, בתו של אמיר, ביקשה לעצמה את האהיל מקרמה מחדר השינה. כיוצרת, קשה לי לחשוב שעבודותיי, שבהן מושקעת נשמתי, ייזרקו. במיוחד כאב לי על שמיכת צמר צבעונית ויפהפייה שנמצאה בבוידעם. בלה כנראה ויתרה עליה כבר מזמן, אבל קשה היה לי לראות אותה מוטלת בין שאר החפצים בדרך לפח.

♦ ליום הולדת 75 לבני ובלה טל בנתה תמונת קרמיקה שמוסגרה; סדרה של תמונות ממוסגרת כתמונה אחת מתעדות את האירוע חגיגות היום הולדת. תמר עדיין לא נולדה אז. הבנות קטנטנות מחייכות למצלמה בתמונה ממוסגרת אחרת. אמיר, ורדה והילדים בתמונה משפחתית מטיול בחו"ל. כל אלה עמדו על המדף של המזנון בסלון לצד כלי קרמיקה קישוטיים משנות השבעים וצנצנת פרחי פלסטיק. לוח עד עם תצלומי המשפחה ותאריכי ימי ההולדת היה תלוי על אחד הקירות בסלון כבר מזמן לא על החודש הנכון…
בלה לא אהבה מתנות. המון מאלה שניתנו לה לאורך השנים נמצאו ארוזות כאילו נקנו אתמול. לכן השתדלנו להעניק להם מתנות שאנחנו יצרנו והחדר היה מלא בהן.

חגי מצא במחסן מסמרים, ברגים, מפתחות, צילינדרים, ארגז כלי עבודה שיינתן לטל ואלעד. הוא הזדהה עם אביו שאהב שיהיה לו פתרון זמין ומתאים לכל קלקול… שלא יחסר הבורג בגודל המתאים. אבל כנראה ששיטת עבודה כזו מתאימה לייקים מסודרים. אנשים כמונו, גם כאשר שומרים ואוגרים, בדרך כלל לא מסוגלים למצוא את מה שצריכים כדי לתקן ונאלצים לנסוע ל"הום סנטר"…

watch

טל ואלעד יקחו רק את המקרר וארגז הכלים. הם רוצים לבנות את ביתם מחפצים חדשים. אני חיפשתי חפצים שאפשר לעשות להם התמרה: לשפץ אותם, ליפות אותם, להתאים אותם לצרכנו ,להחזיר אותם לשימוש כך שהם יאצרו בתוכם גם את העבר וגם את ההווה והעתיד. רציתי, דרכם, לשמר נתח מחיי בזכרון מוחשי ועדיין, לא לנתקו מההווה. גם כשאני יוצרת, אני נמשכת לעשייה המשלבת את הישן, הבלוי, המשומש עם אלמנטים חדשים, עכשוויים.

חגי אמר שהוא יפסיק לאגור כי הוא לא ״יעשה את זה לילדים שלו עוד שלושים שנה״.
אני נזכרת עכשיו בסצנה מהסרט ״הדירה״ שבה כל החפצים נזרקים מבעד לחלון והופכים לערימת זבל אחת גדולה.

לקחתי את כורסת הטלוויזיה של בלה. כורסא רחבה ונוחה, מהוהה ומרופטת מרוב שימוש. ביושבה עליה היא קראה, פתרה תשבצים וסדוקו. כנראה אאלץ לזרוק אותה כי השיפוץ שלה מאוד יקר. שיקולים מעשיים של חידוש ושימור.

הזמן זורם, חיים מסתיימים, חיים חדשים מתחילים. החפצים נשארים. כיוון שהם מספרים את סיפורנו בעולם החומר, לעולם נקיים דיאלוג איתם. חלקם ייזרקו כי סיימו את תפקידם, חלקם מישהו אחר יעשה בהם שימוש, האחרים יעברו שינוי, אולי תפקידם ישתנה, אולי יהפכו ליצירות אומנות או לפריטים קישוטיים וישנו את ייעודם המקורי. אני מאמינה שאפנת הווינטאג׳ מהלכת עלינו קסם כי חפצי העבר מספרים את סיפור של תקופה שחלפה.

photo

ruler

אנחנו נפרדים מהקיבוץ כמו שהכרנו אותו עד עתה. נבוא לבקר את בלה אבל ללא תחושת הבית. והשעון הישן, השידה שאשפץ, קנקן החלב ומחברת המתכונים יזכירו לי את התקופה ההיא. שחלפה.

ובלה? כששמעה שאנחנו מפנים את החדר, דאגה לאורלוגין. ״אל תשכחו לקחת את האורלוגין״, אמרה. האורלוגין היה בכלל בבית ילדותה במגדיאל. את חייה בקיבוץ אין היא זוכרת כלל.

במהלך חג הסוכות קראתי את ספרו האחרון של פול אוסטר ״ימי חורף״. הוא מזכיר שם חוויות מכתיבת ספרו הראשון ״המצאת הבדידות״. כיוון שקראתי אותו לפני שנים ארוכות, החלטתי לרענן את הזיכרון ולעיין בו. באופן סינכרוני מופלא מצאתי את הקטע הבא:

Untitled-1

ולסיום, שיר של ברטולד ברכט שאני מאוד אוהבת:

מכל יצירות האדם אני אוהב
את אלה שהשתמשו בהן.
סירי הנחושת עם הצלקות והשוליים המשוטחים
סכינים ומזלגות שידיות העץ שלהם
נטשטשו מהרבה ידיים: צורות כאלה
נראו לי האצילות ביותר. כך גם אבני הפינות מסביב לבתים ישנים
שנשחקו מהרבה רגליים, נלטשו נמוך
והצמיחו פקעות-דשאים ביניהן, אלה
יצירות מאושרות.

דברים שחדרו לשימוש הרבים
ושונו פעמים רבות, משפרים את דמותם ונעשים יקרים
כי הערכו פעמים רבות.
גם שברי הפסלים
שידיהם נקטעו אני אוהב. גם הם
כחיים עבורי. אמנם הפילו אותם, אך גם נשאו אותם.
אמנם נדרסו, אך לעולם לא עמדו גבוה מדי.
בניינים חרבים למחצה
שוב עוטים מראה של בלתי-גמורים
מתוכננים בהרחבה: מידותיהם היפות
כבר ניתנות לניחוש; אך עדיין זקוקים הם
להבנתנו. מצד אחר
הם כבר שרתו, כבר התגברו עליהם. כל זה
עושני מאושר.

בתי טל כתבה פוסט על בלה והדמנציה שהיא לוקה בה, וצירפה איפור בהשראתה –> קישור.

Comments

comments

Powered by Facebook Comments