איזה שעון בן חיל?
אשר איננו נח!
ביום וגם בליל
דופק דופק הוא כך:
טיק טק, טיק טק!
דופק שעון בן חיל
ביום וגם בליל
דופק דופק הוא כך –
טיק טק, טיק טק,
טיק טק, טיק טק,טיק טק
לוין קיפניס

השעונים היום אינם מתקתקים. הם דיגיטליים וחרישיים ומאפשרים שכחה והדחקה של הזמן החולף. אך, בתוכי, נשמע לו תקתוק פנימי המזכיר לי ללא הרף את מניין השניות, הדקות, השעות, הימים, השבועות והשנים.
אני בת חלוף. טיק טק. יש לי דד-ליין. טיק טק. אין לי שליטה על זה, אך אני רוצה לבחור ולהעביר את השנים האפקטיביות שעוד נותרו לי בעשייה, במשמעות ובנחת. טיק טק. כבר אין לי זמן לבזבז. טיק טק.
כל החלטה משמעותית בחיי מושפעת מהתקתוק הפנימי הזה המסמל, עבורי את ידיעת הסוף.

לאחרונה, הייתי בבדיקה שגרתית. הרופא שאל אותי אם אני מקפידה לבדוק את העור שלי. עניתי לו שכן, אבל אני מתעייפת מכמות הבדיקות השגרתיות שמספרן עולה עם השנים, והוא ענה לי : ״את כמו אוטו ישן שצריך יותר תחזוק על מנת להמשיך ולנסוע״. טיק טק.

יותר ויותר אני שומעת את המשפט ״בגלל הגיל״ : הראייה נחלשת ״בגלל הגיל״, לחץ הדם קצת עולה ״בגלל הגיל״, כאבי גוף גוברים ״בגלל הגיל״. טיק טק. ובתודעתי, שום דבר לא באמת השתנה. החלומות עדיין בועטים, אש היצירה עדיין בוערת – רק המפגש עם המראה , תגובות הסובבים ותחושות של פספוס מספרים סיפור אחר. סיפור של אשה מבוגרת. טיק טק.

אני מתבוננת בבנותיי. רוצה להשתתף עימן בשמחות שלהן, בעצב שלהן, להסתודד איתן, לרקוד איתן, לדבר על בחורים. רוצה לספר להן שלמרות השינויים הטכנולוגיים הגדולים, גם אני כמוהן, אבל מוצאת את עצמי מדברת בלשון עבר: טיילתי ושמחתי ואהבתי ובכיתי והתלבטתי ונעצבתי. ישנם כמה רגעי חסד שבהם אני חשה שכולנו נטולות גיל, אבל רוב הזמן מצויה ביננו חומה בלתי עבירה – חומת פער הדורות. אני מבינה שפניהן ושפתן מכוונים לעתיד ואילו שלי בהווה ובעבר. טיק טק, טיק טק.

הזמן כופה עלינו מעגל של שינויים
יעקב גלעד

מאיה, הלומדת בחו״ל הגיעה לביקור ארוך. ליאור, שלשום השתחררה מהצבא, תמר מסיימת י"ב ועומדת ללמוד במכינה קדם-צבאית וטל אמנית מצליחה ונשואה. אתמול, התכנסנו כולנו והבית שוב נמלא בקולות צחוק, נגינה ושירה. הספות בסלון היו מליאות בבנות המכוסות בכרבוליות, מנשנשות תוך כדי צפייה בסרט מצויר של דיסני. ממש כמו פעם כשהיו ילדות קטנות. ודווקא ההתכנסות המשפחתית הנדירה והמענגת הזאת הבליטה את השינוי שחל בביתנו בשנים האחרונות: כל אחת מהבנות מפליגה בנתיבי חייה ומידי פעם עוגנת בנמל הבית לקבל כוחות והזנה.


הבית הרבה יותר מסודר ונקי, אני מבלה הרבה פחות זמן במטבח, יש לי הרבה זמן לעצמי ובכל זאת, למרבה הפלא, אני מתגעגעת לרעש, להמולה ולבלגן.

מצאתי שבעה רגעים
בשעון.
שבעה רגעים
עגולים
מושלמים.

אוצרות זמן.

וכל רגע היה לי בלון
של חמצן.
סיגל פלד דריאל

במשך שנים ארוכות חייתי בשני עולמות. עולם אחד כלל שעות ארוכות של עבודות שירות. בישול, רחצה, ניקיון, סדר, קניות, אספות הורים, טיפול בבעיות, טיפוח, ארגון אירועים וגם, דאגה אינסופית, הכלה,הבנה, תיווך, גישור והרגעה.
העולם השני היה עולמי הפרטי שכלל התעסקות בסערות נפש אישיות, כתיבה, יצירה, בהייה, דמיון, חולמנות, אמביציה ושקט. לעתים קרובות שני העולמות הללו היו במלחמה אחד עם השני. בעיקר על הזמן. העולם הפנימי היווה סוג של מטען לעולם החיצון, כך שאם לא יכולתי למצוא את הזמן לעצמי – נותרתי מרוקנת ומותשת.
ביום שחדרה לתוכי ההכרה שאני מחכה בכיליון עיניים שבנותיי תלכנה לישון על מנת שיהיה לי זמן לעצמי, הבנתי שהמשימה שלי היא לחבר בין העולמות. למדתי לעשות עמן דברים שאני אוהבת, שמזינים אותי, אז יצרתי איתן, שרתי איתן, הקראתי להן, ועדיין ייחלתי לפיסות זמן לבדי.
השירות הפך להיות לטבע שני אצלי, ועכשיו כשעיתותי בידי ואני לא מנוהלת על ידי הזמן שלהן – לעתים מיטשטש הגבול הדק בין לבד לבדידות.

זמן שנשאר ואין רחמים
אין לי שום חרטות או תקוות לעצמי
זהו כל מה שיש
צרויה להב

הזמן החולף מביא עימו חוויה פנימית של חשבון נפש. אני לשה ודשה בהחלטות ובחירות שעשיתי בצמתים חשובים בחיים. מנסה לספר סיפור חיים מהודק שממרכז לתוכו גם את החולשות והפספוסים. זה לא קל, כי תמיד הלוך הרוח שלי בהווה משפיע על האופן שבו אני מספרת את הסיפור על העבר: בימים ״טובים״ של סיפוק ושלווה, אני מספרת סיפור הצלחה של אומץ ״ללכת בדרכי״ ושל התגברות על מכשלות חיים וקשיי אופי, בימים ״רעים״ של חוסר שקט ואי נחת, אני מספרת סיפור של פספוס גדול, חוסר ערך ומונה בכפייתיות את כישלונותיי ואובדניי.
יש אמת בכל אחד מהסיפורים. מידי פעם הם מתנצחים ורוב הזמן דרים בתוכי יחדיו.

עכשיו אני יודעת לאן כבר לא אגיע. לא אגיע לכל המקומות שרציתי לבקר בהם, כנראה שלא אכתוב ספר וגם לא אפתח חנות ספרים כמו שרציתי פעם מזמן. לא אשלים תארים וכבר גם לא אלך עם חצאיות מיני..וזה בסדר. זה מספיק טוב בשבילי ויש משהו מרגיע בידיעה הזו.

כבר לא מוכרחה להגיע,
העיקר הרוגע של הרגע הזה
מתנת המתינות
וההבלגה.
לאט, בשלות הקיים
להפליג הלאה
חוה ניסימוב

לגיל המתקדם יש גם יתרונות. היתרון המרכזי, עבורי, הוא סוג של ״חזרה הביתה״. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חוזרת לדפוסים שאפיינו את ילדותי : עשיית דברים באטיות ונחת, חולמנות, בהייה. אני הרבה פחות ממהרת ולחוצה, מאפשרת לעצמי להשתעשע בצבעים ובצורות בלי לחשוב אם זה מסחרי ומי יקנה את זה, פחות חייבת להספיק ולהוכיח.
ואולי, אחרי כל זה, אני יותר קרובה לקבל את עצמי כמו שאני. אמרכז לתוכי את כל החלקים ואאמין שייצא מזה כלי אותנטי, וחד פעמי. אולי.

רציתי להעביר את ההתעסקות הזו בזמן החולף לממד פלסטי. החלטתי להמיר את התקתוק הפנימי לשעונים מחימר ופורצלן שעליהם יהיו מוטבעים טקסטים. שירה בעיקר. חיפשתי טקסטים שידברו אליי.
תהליך עשיית השעונים היה מרתק ומהנה. התמודדתי עם בעיות טכניות לא פשוטות שנדרשתי לחשיבה יצירתית על מנת לפתור אותן, וזה היה נפלא בעיני.

היה מרגש למצוא יוצרים שהעיסוק שלהם בזמן החולף הדהד לנשמתי. אספתי המון חומרים ועכשיו אמשיך לייצר עוד.
תודה לכל החברים ששלחו לי שירים ואמרות שנוגעים ללבם.

12 השעונים הראשונים מוצגים כעת במבואה של המרכז הבין תחומי במודיעין במסגרת התערוכה ״ מיני מימוזה״ שאצרה אלחנדרה אוקהרט.

Comments

comments

Powered by Facebook Comments