לכאורה זהו עוד טיול משפחתי: כמו מאות משפחות ישראליות המבלות במהלך הקיץ ביער השחור, נהנות מהנופים עוצרי הנשימה, פוסעות בסמטאות הערים העתיקות, מתבשמות מהפסטורליה של הכפרים והחוות וצווחות בהתרגשות ברכבות ההרים של היער השחור, גם אנו, יוצאים כולנו, לאוורר את נפשנו מהקיץ הישראלי הרותח לנופים ירוקים, קרירים ושופעי מים.
אבל עבורי, הנסיעה הזו לגרמניה היא הרבה יותר מעוד טיול, מעוד איסוף של חוויות משותפות לאלבום הזכרונות המשפחתי. עבורי, הנסיעה הזו מהווה אפשרות למסע פנימי. מסע שבמהלכו אני מקווה לנהל דיאלוג עם הארץ היפהפיה והמקוללת הזו שבתי בחרה לחיות בה, לסדוק, אולי, עמדות וערכים נוקשים, לגבש מחדש את זהותי כאם ולסגור מעגלים:

הסיבה שבחרנו בגרמניה כיעד היא מאיה, בתנו השניה. בעצם אנו נוסעים לבקר אותה ולטייל עימה. השאלה שאני שואלת את עצמי ואותה השכם והערב היא ״מה, לעזאזל, היא / את עושה שם?״. כנראה התשובה ברורה לה יותר מאשר לי ולכן אחד מיעדי המסע הזה הוא לנסות להבין ולהכיל את הבחירה שלה.

באוקטובר שנה שעברה, בזמן ששהינו במסע לברלין(עוד התמודדות גרמנית) פגשה מאיה, כאן, בכנרת, את הנדריק. ספור אהבה חוצה גבולות ויבשות. הנדריק ביקר אותה כאן, לאחר מכן נסע אחריה לקנדה ולבסוף במרץ האחרון נסעה היא אליו, לזמן בלתי מוגבל, לדורטמונד, גרמניה. יום הנסיעה שלה היה, עבורי, קשה מנשוא. נמלאתי צער. צער פשוט, בסיסי, כאב של קריעה. כבר בחמש בבקר מצאתי את עצמי בסטודיו, משקיעה בחומר את דמעותיי. כבר נפרדתי ממנה לפני כן לתקופות ארוכות ולא חשתי כך. משהו בעובדה שאין תאריך חזרה מוגדר קרע אותי.

וכמעט חצי שנה שהיא לא כאן: האהבה פורחת, יש לה ״משפחה גרמנית קטנה״ שאוהבת אותה ודואגת לה, היא האריכה את הוויזה, מתחילה ״אולפן לגרמנית", בחרה בית ספר גבוה ללמוד בו ורוכשת לה חברים חדשים. כל צעד כזה של תקיעת יתד, התקבעות לטווח הארוך – פוצע את נשמתי.

mayaa

ואני מתגעגעת. מאוד. לקול צחוקה, למשפטים מסוימים שהיא, ורק היא נוהגת לומר. כמו ״אווווו, קסרול טונה. יאמי״. אני מתגעגעת לשירתה, לכינור, לפסנתר ולגיטרה. לכל מה שמדגיש את ההיעדר, החסר.

ולמרות הכאב והגעגוע והתרעומת וקצת האכזבה, אני יודעת שאני נמצאת בתהליך של שחרור. אני לומדת אט אט להניח לה להתנסות, לטעות. אני שמחה שהיא לא ״מתחשבת״ בנו ומתעקשת על דרכה, אני מביטה בהשתאות על יכולתה להיות נחרצת, עצמאית ולממש את חלומותיה. וכן, אני גם מקנאה בה קצת שהיא מאפשרת לעצמה לעשות דברים שאני לא העזתי בגילה…

maya

ואולי במסע הזה, לנוכח החיים החדשים שבחרה לעצמה, אוכל סוף סוף לנתק עוד חוליה של חבל הטבור ולשחרר אותה ואותי לחיינו.

זו הפעם הרביעית שאני מבקרת בגרמניה. עבורי, זו ארץ שמאוד קל להתאהב בה. היא יפהפיה, מסבירת פנים וכאילו גלומה בה איזושהי הבטחה למקום נאור, מואר ובטוח. ביכולתי להבין למה היהודים הרגישו שם ״בבית״. וכגודל האהבה כך גדול הוא הפחד, המשיכה מתקיימת בד בבד עם חווית הבגידה האולטימטיבית. ובכל מפגש עם הארץ, נופיה ואנשיה נוכחת מעין עננה תודעתית אפורה של ההיסטוריה..לתודעת השואה המרחפת מופעים שונים: זהירות, חשש, הומור מקברי, ציניות וסוג של שמירת מרחק אישית בבחינת ״לא אהיה היכן שלא רצו אותי״…

אנחנו אמורים לפגוש שם את הוריו של הנדריק ואחותו. וכן, גם את הסבא והסבתא. שני הצדדים באים למפגש ממקומות של רצון טוב וחיבה. אבל זה שם..הם קצת בלחץ – מהארוח, מהכנת האוכל. כמו שמאיה כינתה את זה בהומור: ״היהודים באים״. אנחנו בלחץ – איך נשוחח, מה נגיד, האם המפגש אומר שהקשר נהיה רציני? היה חשוב להם שנדע שהסבא והסבתא, או הוריהם, היו קומוניסטים מתנגדי משטר. זה שם. וההתמודדות לא פשוטה.
אז אולי יש לי כאן אפשרות ליצירת מרחב של חמלה והבנה אנושית. דור שני של הקורבנות והרוצחים המנסים לעוף מעל הצריבה התודעתית של הטראומה בלי להדחיק או להכחיש את קיומה..

ruler

הנסיעה הראשונה שלי לגרמניה ובכלל הייתה כשהייתי בת 17. השתתפתי בחילופי משלחות נוער לעיירה מינסטר השוכנת במרחק של כחצי שעה נסיעה מדורטמונד. הייתי בכיתה יב׳ ונסענו לשבועיים בתקופת חג המולד. התארחתי אצל נערה בשם הילדגרד באחת החוות העתיקות שמסביב למינסטר. אתמול שקעתי ביומני הנסיעה של אז. עלו בזכרון פנים מטושטשים, ארועים ובילויים שנדחקו לטובת זכרונות מאוחרים יותר, קטעי שיחות והתנסויות שהשאירו בי חותם.

ronit

בעיקר התרגשתי לפגוש את הנערה שהייתי – אמיצה, ביישנית ומליאת חיים. את הילדגרד לא מצאתי בפייסבוק. סביר להניח שאת פניה לא אכיר ושם משפחתה לבטח השתנה..אבל שמה של החווה העתיקה רשום ביומני ומי יודע…
אני נרגשת להפגש עם המקומות ההם בעיניים מבוגרות יותר ולחבק בהם את הנערה שהייתי.

ronit2

ואחרון אחרון חביב – טל מצטרפת אלינו לנסיעה ומאיה תצטרף אלינו לטיול ביער השחור לבדה. בהרכב המשפחתי הזה הגרעיני, לא טיילנו כבר שבע שנים מאז שבגרו הבנות הגדולות וזו התרגשות גדולה עבורי.

מקווה לעדכן בהמשך.

Comments

comments

Powered by Facebook Comments