סיפור אישי ופרטי לגמרי של בת דור ה-X:
נולדתי למשפחה מהמעמד הבינוני. גדלתי בדירה ממוצעת בראשון לציון לאב ניצול שואה ששירת כל חייו כנגד בצבא קבע ולאם שעבדה בעבודות מזכירות מזדמנות. חונכתי, מצד אחד, למצוינות ולתחרות. השאלה הראשונה שנשאלתי אחרי קבלת תוצאות מבחנים הייתה: ״מישהו קיבל יותר?״, חודשים ארוכים הסתובבתי עם מבחן כושל מקופל בתוך הנעל על מנת שלא אתפס ואענש, אך, מצד שני, מצופה היה ממני להבין היטב את תפקידי האישה בבית. הדרישות ממני לניקיון וסידור הבית היו שונות מהדרישות, או בעצם מהאין דרישות, מאחי. הייתי תוצר מובהק של המסרים הכפולים והמבלבלים שעליהם גדלתי. רציתי ללמוד, להתפתח ולהוציא את המקסימום מכישוריי, כן, וגם, אני מודה, היו לי חלומות על מקומות רחוקים, התנסויות מענינות, אך חוויתי בעוצמה חזקה לא פחות את משקולת העול של התובענות ה״פולנית״ והאחראית של גידול משפחה והדאגה לה.

כשקיבלתי משרת ניהול לאחר הלימודים, משרה שכללה נסיעות רבות ברחבי הארץ, הדהדה בראשי הקביעה הנחרצת של אמא: ״זאת לא עבודה לאישה״.
עזבתי את העבודה ההיא כי הייתי היחידה מבין עמיתיי המנהלים הגברים, שצריכה לשמוט את הכל מידיי ב-3 אחר הצהריים ובתקווה שלא יהיו פקקים בביניני האומה, דוהרת כל הדרך הביתה על מנת לאסוף בזמן את הבנות, וכל זה בלי טלפונים ניידים. הייתי מגיעה הביתה מורעבת ו״מתה״ לשרותים, מניקה ומתחילה בסדרת טלפונים לפתרון משברים בעבודה. נפלתי למשבר אישי בו חשתי מנהלת גרועה ואמא גרועה עוד יותר.
עזבתי את העבודה וגם את הנסיונות למצוא משרה אחרת בחוץ. בדומה לגיבורת הספר ״אני לא מבינה איך היא עושה את זה״ של אליסון פירסון, בניתי עסק בתוך הבית. אני לא מצטערת. בחרתי להיות נוכחת בחיי בנותיי , אך איני יכולה להתכחש לעובדה ששילמתי, ואני עדיין משלמת, מחירים כבדים על הבחירה הזו.

כמצופה מבן דור X אחראי ובוגר, חגי בעלי עובד כל השנים. שעות ארוכות בכל יום. המבנה הגברי והצבאי של החברה בישראל לא איפשר אחרת. אלו היו ועדיין הנורמות. ככל שדלקו האורות מאוחר יותר בצבא, במשרדי החברות, בישיבות גבריות אינסופיות – כך ההערכה המקצועית והגמול הכלכלי גדלו יותר. בלתי אפשרי היה לבחור לאזן את שעות העבודה עם השעות שהוקדשו למשפחה.
ואני? נשאתי לבן קיבוץ שגדל על שוויוניות בין המינים, חלמתי שביחד נישא בעול של התפקידים בבית ובגידול הבנות, אך, למרות שחגי השתדל להיות שותף פעיל, מצאתי את עצמי אט אט לוקחת על עצמי יותר ויותר תפקידים נשיים מסורתיים.

line
2000531683b

קראתי השבוע בעניין רב את הספר ״דור ה-Y, כאילו אין מחר״ של תמר ועוז אלמוג. בתחילת הקריאה, הספר הדהד לתחושות האי נחת שאני חווה לעיתים בהתמודדות עם בנותיי: הוא הדהד לכעסים על ה״מגיע לי״ וה"מובן מאליו״ , הדהד לכרכורים סביבן והדהד לדאגה לעתידן האישי והכלכלי.
ככל שהתקדמתי בקריאה, יותר ויותר נמלאתי בתחושה שהאווירה הכללית של הספר המתארת את דור ה-X כדור אחראי, בוגר, מפרנס שחטאו היחיד הוא בזה ש"קלקל״ את הדור שאחריו  וגרם לו להיות מפונק, ילדותי וחסר אחריות בכך שהרעיף עליו כל טוב, היא מראית עין של אמת מאוד חלקית. הפריע לי שהספר אינו מביא את המקומות שהדור הזה, על כל התמודדותו עם התפתחות טכנולוגית מואצת – תיקן. והוא תיקן. המון.

בני דור ה-Y מודעים הרבה יותר לעובדה שהעבודה ונורמות העבודה הנוקשות הם לא העיקר בחיים.
יותר ויותר גברים צעירים רוצים ומתעקשים לקחת חלק פעיל בגידול ילדיהם ולהיות שותפים מלאים באתגרי משפחתם המתפתחת. הם לא רוצים להגיע הביתה לילדים אכולים, רחוצים וישנים ולאישה ממוטטת מעייפות וממורמרת.
ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת היום לעבוד יותר מהבית ולאפשר זמינות ונוכחות לילדים ולמשפחה, הן לאם והן לאב.
הם מציבים גבולות בעבודה או דורשים שעות עבודה סבירות למשפחה או לפנאי. מבחינתי, זה תיקון, לא עצלות.

דרכם של בני דור ה-Y אינה סלולה. אני ידעתי שאחרי הצבא אתחתן, אלמד, אבחר מקצוע ״נוח״ שיתאים לחיי משפחה. זה מרגיע. בעיקר את ההורים הרוצים שילדיהם ״יסתדרו בחיים״.
היום, אין מקצוע. אדם צעיר, כמו בתי טל, יכול ״לברוא״ לעצמו מקצוע. זה אמנם כרוך בתקופות של בלבול ואבדן דרך, אבל גם מאתגר, מרתק ומאפשר התפתחות בכיוונים מעניינים ומפתיעים. אנחנו היינו קונפורמים לנורמות החברתיות של מקצוע מפרנס, מקום עבודה מסודר, שעות עבודה ארוכות ונוקשות, מנהלים נוקשים וכל אלו גרמו להדרת נשים ולתסכולים אישיים. הם לא. וזה יופי.

מחברי הספר מאשימים את בני דור ה-Y בהתבגרות מעוכבת. אולי. אולי גם חלקם בוחרים שלא להתבגר לעולם ולוקחים את הילדותיות הזו למקומות לא טובים, אבל, מצד שני, הרבה מחבריי בני דור ה-X שהתבגרו בזמן, לוקים בילדותיות מאוחרת בשנות ה-50 לחייהם, זורקים את כל הכבלים של המחויבות והאחריות, מפרקים משפחות ורוצים להשיג, בזקנתם, את כל מה שלתחושתם הפסידו בצעירותם. זו תופעה די רווחת במקומותינו.

אני גאה בבתי טל ובחתני אלעד, שלמרות הקשיים, מצליחים לפרנס את עצמם ממה שהם אוהבים לעשות ואמיצים דיים לעזוב סביבות עבודה שאינן מתאימות להם.
בתי מאיה לומדת בחו״ל. דרכה האישית והמקצועית עדיין לא ברורה אבל אני מאמינה שיגיע הזמן והיא תמצא אותה.
אני שמחה שהן נשים צעירות, עצמאיות ומתמודדות עם אתגרי החיים באומץ ובאחריות ואשמח לעזור להן במה שאני יכולה. גם לי עזרו ואני סומכת עליהן.

קישור למאמר מעניין על דור ה-Y
Why generation Y yuppies are unhappy

Comments

comments

Powered by Facebook Comments