הכל התחיל בסטטוס בפייסבוק שבו ביקשתי עזרה במציאת סטודיו גדול מחוץ לבית. כתבתי שם ש"צפוף לי", "חנוק לי" "ואין לי מקום". במשך כחודש שקעתי בחיפוש קדחתני אחר חלל לעבודה שיענה לצרכיי. לא מצאתי. כל החללים שנבדקו היו קטנים מידי, רחוקים מידי, יקרים מידי. הדגש הוא על המילה "מידי". לא חשתי שמצאתי חלל המתאים בדיוק למה שאני זקוקה לו. אך החיפוש הזה, הכריח אותי לעשות בדק בית רציני של הגדרות, מטרות ובעיקר היווה פתח, דלת, למסע מרתק של שיפוץ הסטודיו : ריווח, מידוף, ניקיון וזריקה, ולאחר מכן של עוד חדרים בבית על מנת שיתאימו לצרכיי המשתנים.

התהליך עדיין בשיאו. אולי אנוח ממנו בשלב מסוים, אבל היום ברור לי שהוא לעולם לא ייגמר כי החיים דינמיים, משתנים ותהליך יצירת הבית הפיסי הוא שיקוף, הדהוד לעולם הפנימי שגם הוא דינאמי ומשתנה. המניע המרכזי של כל המסע הזה היה לייצר לעצמי מרחב פיזי שבו ארגיש חופשיה לבטא את עצמי בכל רגע נתון ושיהווה מראה של נשמתי הלובשת צורות ופושטת אותן אינספור פעמים בעולם החיצון.

unnamed

line

בתהליך "השיפוץ" של הבית הפיסי, רציתי, שאפתי, ניסיתי להיות במצב נפשי של Dasein (היידגר), כלומר להיות בפתיחות מוחלטת, בקבלה מכילה של כל התחושות, הרגשות והלוכי הרוח בכל רגע נתון. ניסיתי לא להגדיר, לא לתייג, לא לשפוט – רק לשקוע בעשייה מודעת ב"כאן ועכשיו".

לא הזמנתי פועלים, לא שברתי קירות, גם לא שכרתי שירותים של אדריכלים או מעצבי פנים. חשוב היה לי לעשות רק את הדברים שאני מסוגלת לעשות לבד: לצבוע רהיטים, קירות, להתלכלך, לעבוד מהבקר עד הערב, להתעייף, לקטר ובכל זאת להמשיך. רציתי להחדיר בכל רהיט שנצבע, בכל קיר, בכל חור שנסתם, בכל תמונה שנתלתה – רסיסים מנשמתי.

התהליך כולו היה במודעות מלאה: סינכרוניזציה נדירה של הפנים והחוץ.

חלק גדול מהארגון מחדש היה בתקופת המלחמה. הרגשתי שהקרקע רועדת לי מתחת לרגליים.. לא שפחדתי שאיזה טיל ייפול ויהרוס את הכל, אבל תגובות השיטנה ברשת, חוסר החמלה, הקריאה לאיזו אחידות מחשבתית וההוקעה הפומבית, הגסה והקולנית של כל מי שלא "יישר קו" משני הצדדים – הפחידו אותי עד אימה. ובתוך כל הבילבול, הדכדוך והפחד – עבדתי כאילו אין עתיד. נזכרתי בסרטים שראיתי ובספרים שקראתי שבהם משפחות חוגגות, זוגות מתאהבים, תינוקות נולדים – והם, הגיבורים שרוים בעולמם, מחייכים, רוקדים ואינם יודעים את מה שאנו, הצופים, או הקוראים, כבר יודעים : שהם עוד מעט יילקחו למחנות ריכוז או למוות, ייפרדו, ביתם ייחרב, שאסון מחכה בפתח. ובאולם החשוך, או מול הטלוויזיה, אני מתפללת שאולי הפעם התסריט ישתנה, אולי הפעם זה לא יקרה: סוג של ניסיון נואש להקפיא את הרגע ההוא. הרגע ללא עתיד. אז שמתי על עצמי בועה דימיונית ולא נתתי למחשבות על "מה יהיה" לחדור לתוכה לטוב ולרע. הווה תמידי מתמשך ומלא רק במה שיש עכשיו..

"ביתה של באבא יאגה היה מוזר עוד יותר. הוא עמד על כרעי תרנגולת עצומים, צהובים ומכוסי קשקשים, הלך בכוחות עצמו ולפעמים הסתחרר סביב סביב כמו רקדנית. הבריחים על הדלתות והתריסים היו עשויים מאצבעות אדם והמנעול בדלת הכניסה היה חרטום מצויד בהמוני שיניים חדות."

baba_yaga_s_house_by_e_mendoza-d7g9njh

קרדיט: e-mendoza

לעתים קרובות אני חשה שלבית יש "כוחות משל עצמו" ואל לי להתפתות ולכפות עליו את רצונותיי. כשכרעתי על ברכיי ושברתי את גבי בשתילת עשרות שתילי דיכונדרה בין האבנים בחצר שבחוץ, ולמרות ההשקייה המסיבית, העישוב הקפדני והשתילות החוזרות ונישנות – כמעט כולם נבלו בסופו של דבר, הבנתי שאין טעם להיאבק. גם אין טעם להיאבק בערימות הנעליים הנזרקות באי סדר עם הכניסה לבית, גם לא במעילים על שולחן המטבח או בבוץ שמכניסים הכלבים. אני לעיתים כועסת על אי הסדר, אך גם יודעת שעוד אתגעגע לזה..

כמו בי, הזמן חורט את רישומיו בבית ומספר את סיפור חייו. הסדקים בקירות ובשיש שבמטבח מקבילים לחריצי הקמטים שחורשים בי השנים. פסלי החימר המוצבים בחצר מתמלאים בירוקת ירוקה סגלגלה המוסיפה להם חן ויופי. בסתיו, שיחי הגפנית המטפסים על קירות הבית מבחוץ, מאדימים ונופלים ומייצרים מרבד אדום על הריצפה. כן, המרבד הזה מכניס המון לכלוך הביתה, אבל אין יפה ממנו. ובהתבוננות הזו, של הבית המשתנה מעצמו, של הכוחות הפועלים עליו ללא שליטה, בחנתי בעדינות את מה להשאיר כמות שהוא ובמה לגעת, לשנות ולחדש. ואת המשתנה מעצמו, ניסיתי לקבל ולמצוא בו יופי.

בבית של באבא יאגה שום דבר הוא לא כמו ש"צריך להיות". בשוטטויות שלי ב"פינטרסט", אני מתלהבת בעיקר מחפצים שאינם משמשים עוד כייעודם המקורי : כסאות ההופכים למדפים, שידות כאדניות, מסננות כמנורות. גרוטאות משופצות שייעודן שונה מסמלות בעיני יצירתיות, התחדשות ויכולת מופלאה של התמרה וגם הומור. אני חשה שתכונות אלה הכרחיות לחיים מלאים וטובים.

בתים נעים, דינאמיים הם בתים שיש בהם חיים, ובהתאמה, גם "בתי תודעה" כאלה הם מלאי חיוניות מתפרצת. אהבתי את התיאור של המנעול בעל השיניים החדות בדלת. הוא מסמל בעיני את המקום הפנימי של היכולת לשים גבולות : לשמור לעצמי את זכות ההחלטה מי ייכנס למרחב שלי ואיך..

אם אופיו של בית באבא יאגה הוא יצירתי, משתנה, הזוי וחיוני עד הקצה של חוסר המנוחה, הרי הברווזון המכוער בנדודיו בגיע ל"בקתה עלובה" שבה התגוררה זקנה בלה. הזקנה, שקיוותה שהברווזון יביא לה תועלת בדרך כלשהיא, שאלה אותו תדיר : "מה התועלת בך אם אינך לוכד עכברים ואינך מטיל ביצים?"

uglyduckling-588x392

מקור

הפסקתי להעביר סדנאות ביביליותרפיה – לפחות במתכונת ההיא, הוותיקה, המוכרת של קבוצות נשים המגיעות למפגש בן שלוש שעות אחת לשבוע. הליווי לאורך שנים של נשים במסעותיהן הפנימיים, במקומות שפתאום מנצנצת איזו תובנה חדשה או ריפוי של פצעים ישנים, גרמו לי לרגעים של התרגשות וקרבה עמוקה. ניתנה לי הזכות לשזור את מסען במסעי, לקשר בין הדרמות הכתובות לדרמות הפנימיות, לצחוק ולבכות עימן ולהיות עדה למסען. יצרנו עולם משלנו, ריחמי, וברוב הפעמים גם מכיל ומגן.

מטבע הדברים, כאשר מעמיקים לתוככי הנפש פנימה – מופיעים גם הצללים. גם אותם יכולתי להכיל כחלק מתהליך טבעי, עד שהמיכל התמלא והרגשתי שמשהו מההתלהבות דעך, שעייפתי מהדרמות. זה לא בא ביום אחד. ההחלטה לעשות שינוי הייתה תוצר של תהליך הדרגתי ולא קל. בצמתים כאלה של בין המצרים, צצה ומופיעה לה "תודעת הבקתה הדלה". בתוך הבקתה הפנימית הזו, יושבת לה זקנה שכבר ראתה המון, שאיבדה את התיקווה להתחדשות והיא תובעת ממני בנחישות ובעקשנות "להצדיק את קיומי". היא שופטת אותי כחסרת ערך אם איני מרוויחה מספיק, נשמעת מספיק ועוד ועוד. יש לה יכולת עצומה להשתלט על מרחב התודעה שלי ונדרש מאמץ עצום על מנת לשחרר אותה. היא זו שגם ממונה על הדאגות האינסופיות וחוסר שביעות הרצון.

צורת החשיבה המחפשת ערך או תועלת בכל מעשה, מצמיתה את חדוות החיים ואת היצירתיות ולא מאפשרת להיות מי שאני כי הרי הברווזון, למרות מאמציו לעולם לא יוכל להטיל ביצים או לתפוס עכברים..הבנתי שאני חייבת להתאמן לאפשר לעצמי להיות "חסרת תועלת" בעיני אותה זקנה פנימית ומודאגת..אז נכנסתי לסטודיו המחודש שלי ולימדתי את עצמי לשחק, או לחילופין לעבוד ללא תועלת מיידית או נראית לעין (כלומר נמכרת, מוצגת וכיוצא באלה פעולות "תועלתניות"). פשוט להיות. על מנת לרצות את הגברת הזקנה, התייחסתי למשחק הזה כאל יום עבודה. בלי הנחות. שש שעות כל בוקר בהם שיחקתי והתבוננתי בעצמי משחקת. זוהי משימת חיים שאינה מסתיימת. למרות הכל, בתקופות של חולשה, צצה לה תחושת "הבקתה העלובה" והזקנה מכה בי ועולבת..

line

בסיפור "היפה והחיה", מנועה בל מלהכנס ל"אגף המערבי" שבטירת החיה. למרות האיסור, היא נמשכת לשם שוב ושוב. כשהיא והחיה מתידדים, כשהיא לומדת לא לפחד ממנו, לראות את היופי שמעבר למפלצת, באותו אגף מערבי, מתגלה לפניה ספרייה ענקית. האגף המערבי מסמל מקום פנימי ואישי של עצב וכאב גדול, אך בתוכו מצוי הורד בתוך בקבוק הזכוכית – סימבול לנשמה. הספריה מסמלת מעיינות של ידע פנימי ושפע אפשרויות נגישות.

vlcsnap-2011-04-13-00h31m04s131

בתקופה האחרונה, שני חדרים היוו עבורי את ה"אגף המערבי" : הראשון- החדר של מאיה אשר עברה לגרמניה. מונומנט יפהפה וחסר חיים, למעט הפעמים שבאה לבקר, ואז החדר, שוב, היה קם לתחיה ומתמלא בבלאגן שמח. בכל פעם שהייתי נכנסת לשם, ההיעדר זעק לי מכל הקירות: המיטה המסודרת, החפצים הדוממים קיבלו את פניי במשב של קור ודמעות היו נקוות בזוויות העיניים.

181996_1337950691715_full_preview_featured

כיוון שלחדר יש מקלחת ושירותים צמודים, הוא נחשב לאחד החדרים ה"שווים" בבית. לא התקשיתי לשכנע את תמר, בתי הקטנה, לעבור לשם, לאחר שהתחוור לנו, מעבר לכל ספק, שמאיה לא תחזור בקרוב לארץ. למרות שהחדר היה מסודר ויפה, תמר, בחכמתה, ביקשה "להפוך" אותו מחדש, כיוון שהיא רצתה חדר "שלה" ולא "של מאיה".

במשך ארבעה ימים רצופים, מהבקר עד הלילה, תוך שמיעה של ההתראות של האזעקות מהרדיו, עבדנו, תמר ואני בפינוי החדר, אריזת חפציה של מאיה בתוך ארגזים, צביעת הקירות והרהיטים. הרגשתי איך אט אט מתחיל החדר לקבל חיים חדשים ולהתאים את עצמו לדמותה ולאישיותה של תמר. לעתים קרובות, שורר בחדר אי-סדר של מתבגרת אופיינית: הבגדים זרוקים על הרצפה, הארונות הפוכים… וטוב שכך. אלו החיים, למרות שכאמא אני לעתים מתמרמרת וכועסת…

995619_797582286929357_5098312211266855309_n

מאז שנפסקו הסדנאות, החדר שהוקם לשם כך, גם כן עמד די מיותם וייצר בי תחושות של עצב. שוב, ההיעדר הזה של קולות נשים שגדשו אותו לאורך השנים, הקירות עמוסי הספרים שיצרו תחושה של רחם מכיל ומגן, אך תפקידם הסתיים. ומה שהפריע לי יותר מכל היה חוסר האיזון : ממש כמו בסיפור היפה והחיה, בצד אחד של הבית, המתחם של המטבח והסטודיו והפינה הקטנה בחצר לאיכסון של של הכלים שיצרתי למכירה – היה צפוף ומחניק ואילו אגף שלם של חדרי השינה וחדר הסדנאות שהיה עד לא מזמן עמוס ושוקק חיים – נותר ריק ומיותם.

אז שוב שינסתי מותניים. החלטתי להפוך את חדר הסדנאות לסוג של גלריה קטנה. שקעתי למשך שבוע בעבודה של צביעת רהיטים וקירות והעברתי את כלי הקרמיקה שלי לשם. הזמנתי את חברותיי הטובות, היוצרות, להציג שם גם. ובכל זאת השארתי את הספות שרופדו מחדש כי רציתי לשמור לעצמי את האפשרות להעביר סדנאות. אולי בפורמט אחר..

אני בשלהי העבודה, מחפשת את הקצב הנכון לי, אבל אין ספק שכבר עכשיו ההרגשה הפנימית רפויה יותר, נוחה לי יותר.

line

תם ולא נשלם. המשך יבוא

Comments

comments

Powered by Facebook Comments