האהל של יעל

קישור לטקסט

שמירת המרחב האישי

שופטים ד-ה

בפרקים הללו מופיעים שני סיפורים השזורים זה בזה: בראשון, נקרא ברק בן אבינועם אל דבורה הנביאה ומצווה, בשם אלוהים, להלחם בסיסרא שר צבא יבין מלך חצור. הוא יוצא לקרב ומביס את סיסרא. בשני, נרצח סיסרא, על ידי יעל, באהלה לאחר שמצא שם מקום בטוח, מזון ומשקה. שני הסיפורים עוסקים במרחב: מלחמה למען מרחב בטוח של בני ישראל מול רכבי הברזל של חצור הנוגסים בגבולם, וההתרחשות שקורת במרחב האהל הקטן והפרטי של יעל אשת חבל הקייני.

מרחב, אם אישי ואם לאומי, משורטט על ידי גבולות ברורים. בתוך הגבולות אנו יכולים לנוע בחופשיות,  ובמטפורה לגבולות מדיניים, יכולים לדבר בשפתינו ולבטא את מי שאנחנו. בתוך הגבולות אנו יכולים לבחור את מי להכניס ואת מי לא. בתוך הגבולות אנחנו מרגישים בטוחים ומוגנים ויכולים לפתוח את עצמנו להשפעות חיצוניות ללא תחושת איום. אם הגבולות אינם ברורים דיים, או, לחילופין, גמישים מידי, עשויה להיווצר חוויה של איום תמידי, ופחד מפני פלישה אפשרית.

הגדרת הגבולות, שמירה עליהם, זיהוי הפולשים לתוכם והשאיפה לחיי חופש, שלום ומשמעות הם תהליכים פנימיים רבי עצמה. ולכן, באמצעות שני הסיפורים הללו, תוך הבנת הדמויות, הסמלים והתפתחות העלילה ניתן להתבונן לתוך המנגנונים המכוננים את המרחב הפנימי בנפשנו פנימה.

ארבע דמויות מניעות את הדרמה : דבורה הנביאה, ברק בן אבינועם, סיסרא שר צבא חצור ויעל אשת חבר הקייני. לכל אחת מהדמויות יש ייצוג פנימי נפשי בתוכנו. הסיפור עשוי להביא למודעות את הייצוגים הללו, את הדיאלוגים והקונפליקטים הפנימיים ביניהם, ולבדוק את הדרכים בהם הם מניעים אותנו בחיי היום- יום. וכל זאת על מנת לעזור לנו להביא למודעות את חשיבות המרחב האישי הפרטי שלנו, ה"מרחב המקודש" כמו שכינו אותו האינדיאנים ולהגן עליו.

תאמר דבורה הנביאה

ארכיטיפ "האישה החכמה שיודעת"

על דבורה נאמר: "ודבורה אישה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא". לדבורה כמה אפיונים מרכזיים: היא אישה  בעלת כוחות ניבוי, כלומר "יודעת", מחוברת לעולמות שמעבר, היא אשת איש(לפידות), כלומר נשואה, ואולי אם לילדים, והיא שופטת, שזה אומר  שיש לה את היכולות להכריע בין יריבים בדילמות ארציות. עוד אנו יודעים שבני ישראל עולים אליה למשפט. אין אנו יודעים כיצד הפכה דבורה לדמות כל כך מרכזית ומשפיעה. לאחר שאנחנו מפענחים את המשך הסיפור, אנחנו יכולים לשער מהם התהליכים בהתפתחותה האישית שעשויים היו להביא אותה למקום הזה. ודרך הבנת התהליכים  שהיא מנחה ומתווה אותם, אנו יכולים לאמץ אותה לתוכנו.

 יכולותיה של דבורה גלומות בסימבול התומר: הוא גבוה ואמירו נוגע בשמים, כלומר צופה למרחקים ויכול לסמל סוג של ראית מקרו, ראיה מרוחקת שעוזרת לנו לראות את האירועים בפרספקטיבה ובפרופורציה, ופחות מתוך קרבה רגשית היוצרת בהכרח נקודות עיוורון. מהצד השני, שורשיו של התומר טמונים עמוק באדמה: דבורה אינה מנותקת מכל מה שמייצגים החיים – היא מעורה בסביבתה האישית והפוליטית ומשפיעה בתוכה.

התומר הוא סימבול גברי, זקור, נגלה , וככזה הוא נישא ,ותכונותיו מאפשרות לה להיות שופטת מוצלחת בתקופה של אובדן דרך ואיום בטחוני מתמשך.

עץ התומר, בניגוד לבת זוגו , התמר, אינו נושא פרי. הוא היסוד המפרה בתוכנו. דבורה, בהיותה אישה, וכמו כולנו הנשים, זקוקה ליסוד הזה על מנת  לייצר פירות, ליצור וללדת.היא יושבת תחת התומר והיא יודעת לבחור בברק בן אבינועם שיוציא את תכניתה מן הכוח אל הפועל  לרווחת כולם.

דבורה היא חכמה, היא מחוברת, והנשי והגברי מתקיימים בה בהרמוניה.

ברק בן אבינועם

היסוד הגברי, המוציא לפועל

בני ישראל כרעו תחת נטל חצור בחוסר אונים במשך עשרים שנה. ביום אחד, דבורה הנביאה מבקשת לקרוא לברק בן אבינועם, ומצווה עליו, בשם ה', להקים בהר תבור צבא המונה עשרת אלפים איש מבני זבולון ונפתלי. היא מבטיחה למשוך בכוחותיה את סיסרא וצבאו לנחל קישון, ושם לתת אותו ביד ברק, כלומר להביסו. עשרים שנה לקח לתהליך להבשיל. רק אחרי זמן ההבשלה,  בתזמון מדויק, ניתן  היה לפעול בצורה מוצלחת. דבורה ידעה מתי נכון לקיים את הקרב, היא ידעה במי לבחור, איך להפעיל אותו, כמה אנשים לגייס ומאיפה, היא ידעה לומר מיקום מדויק שבו ייערך הקרב, והייתה מודעת לכוחות שלה "למשוך" את האויב למיקום המדויק ולהביס אותו שם. וגם ידעה, אולי, לנטרל את הגאווה והיהירות המתלוות לניצחון באמצעות הידיעה שסיסרא ייפול ביד אישה.

חכמתה וכוחותיה האמיתיים היו בידיעת התזמון המדויק, ההכוונה והמיקום.  הן בנשים והן בגברים, זוהי עצמתו של היסוד הנשי. ברק בן אבינועם, בזכות כישרונו כלוחם, נענה לציווי, וביצע את הנדרש ממנו. להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל, לממש חלומות, תכניות ,לבצע ,זו עצמתו של היסוד הגברי.

בסדנאות אני נוהגת לתת את הדוגמא הבאה: אם היסוד הנשי שבנו יכנס לחדר, הוא יראה את כל היושבים בו, יחוש את האווירה הכללית , אבל לא תהיה לו את היכולת לראות את הדברים בברור. מטיבו הוא כללי ואינטואיטיבי. אם היסוד הגברי יכנס לחדר, הוא יתמקד בצורה אקראית על אובייקט מסוים ויאיר עליו  כמו זרקור, ויראה אותו בפרטי פרטים. מטיבו הוא מדויק ותכליתי.  כאשר מתקיים  שיתוף פעולה נכון בין היסוד הנשי ליסוד הגברי , היסוד הנשי מכוון את הזרקור, לאותו המקום ששם צריך להעמיק, לחקור, ללמוד ולבצע.אם מסיבות שונות האיזון מופר, הזרקור מאיר לכל עבר בלי מטרה ותכלית.

ההתפתחות הפנימית היא ספירלית. הספירלה מורכבת ממעגל – יסוד נשי- ומקו – יסוד גברי. הקו מושך את המעגל למעלה לכיוון של המימוש, המעגל אחראי על התהליכים הפנימיים העמוקים. ללא הקו , אנחנו נסתובב סחור-סחור בתהליכים פנימיים אינסופיים, נכתוב למגירה, נצייר ציורים שלא יוצגו, נהיה בהריון אינסופי. ללא המעגל,  נוציא וניצור חומרים לא בשלים, ולא נבין מדוע אין הם "תופסים", היצירות שלנו תהיינה בהתאם למה שאנחנו חווים כדרישות הסביבה  ולא מנביעה פנימית, ונעבור מדבר לדבר בלי יכולת להתמיד.

אחרי שדבורה קוראת לברק ומבקשת ממנו לצאת לקרב, הוא עונה לה : "אם תלכי עימי והלכתי , ואם לא תלכי עמי , לא אלך". ברק מציב תנאי. הוא דורש מדבורה לבוא עמו לשדה הקרב. ברוח הדברים של קודם, ניתן לראות בתביעה הזו את החשיבות שברק נותן לכוחה הנשי של דבורה. הוא מבין,  אולי, שהניצחון יושג באמצעות שיתוף הפעולה ביניהם. דבורה  עונה לו :"הלוך אלך עימך, אפס כי לא תהיה תפארתך  על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא". לתשובה הזו שתי פרשנויות אפשריות. אפשרות אחת היא שדבורה  מזהירה את ברק שאם היא תצטרף לקרב, הוא לא יוכל לקחת את התהילה לעצמו, ואילו האפשרות השנייה היא, שבתוך דבריה של דבורה טמונה הידיעה הנבואית המוקדמת שיעל היא זו שתהרוג את סיסרא.  בכל מקרה, אני רוצה להדגיש את צמד המילים "ביד ה'", כי טמונה כאן הבנה עמוקה של דבורה  לגבי נקודת התורפה המרכזית של היסוד הגברי. כיוון שהוא מכוון החוצה  למימוש הגשמי של התהליכים בעולם החיצון, קיימת סכנת היוהרה, השאיפה לתהילה, לתפארת

להאדרת השם והאגו. בזה שהיא משתמשת במילים "ביד ה'", היא, אולי, מכוונת לאותו הדבר שעובר דרכינו, שמפעיל אותנו, שקשור בתהליכים עמוקים, אך אין אנו יכולים לנכס אותו לעצמנו.

כל התהליך הזה של הקריאה לברק, הדיאלוג עימו וההחלטה לצאת לקרב נבע מהצורך להגן על המרחב מפני יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא. מכאן שהגדרת המרחב הפנימי שלנו תלויה גם ביצירת איזון בין היסודות הנשי והגברי בתוכנו, כפי שהם מיוצגים בסיפור על ידי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם.

סיסרא, שר צבא חצור

ארכיטיפ ה"לוחם הפצוע"

סיסרא הוא האויב. הוא מייצג את רכבי הברזל הנוגשים בגבולה הצפוני של הארץ. קשה לראות באויב ייצוג פנימי של עצמנו, אבל אחת המשימות המרכזיות של העבודה הפנימית, היא לוותר על מערכת ההשלכות, ולראות גם באויב , ואולי בעיקר בו, השתקפות של המנגנונים הפנימיים שלנו, ואולי גם לשאול את עצמנו מה גרם לכך שהפכנו אותו לאויב…

מבחינה היסטורית, יהושע כבש את הארץ, כלומר פלש למרחב של עמי הכנענים ששכנו בה עד לאותה התקופה. יתרה מכך, הוא כבש את חצור, שהייתה ראש כל ממלכות הכנענים, שרף אותה והרג את יבין מלכה. גם אם נהיה צודקים בעמדותינו ובצדקת מטרותינו, לא נוכל שלא לראות בברור את מלחמתו של הצד השני על אותו עניין בדיוק. גם סיסרא נלחם לשם הגנת המרחב שלו מפני פולשים.

סיסרא מייצג בתוכנו את הצד הצילי, האחר של ברק בן אבינועם. גם הוא יסוד גברי, לוחם, משתמש בכוח ונאבק בעולם על מנת להשיג את מטרותיו. בשונה מברק, בסיפור הזה, הוא פצוע ומובס, ולכן עשוי לייצג את כל הפציעות, הכישלונות, התבוסות שאנו חווים במפגש המרתק הזה שלנו עם החיים. אין כמעט אדם, גבר או אישה, שפטור מהפציעות והתבוסות הללו. התבוסה והניצחון הם שני צדדים מקבילים בגלגל החיים. וכשם שהגלגל מסתובב, אנו מסתובבים יחד עימו. פעם ברק, פעם סיסרא. נדנדת החיים.

לאחר הקרב עם ברק, סיסרא מופשט מכל כלי נישקו, אותם  רכבי ברזל שבמשך שנים רבות הטילו את חתיתם על בני ישראל. פעמיים מודגש בטכסט שהוא "נס ברגליו". כמו סיסרא, כאשר אנחנו חשים תבוסה, אנו מרגישים שהופשטנו מכל הכלים, כלי הברזל, ששימשו אותנו עד כה, וגרמו לנו להאמין שבאמצעות  בנייתם, טיפוחם והעמקתם נהיה מוגנים: נצליח להישמר מפגיעות, אף אחד לא יצליח יותר לפלוש לטריטוריה שלנו ונצליח להפחיד את כל הסובבים אותנו, בקיצור, נהיה מכוסים בשריון ברזל…

החוויה של אובדן של מנגנוני ההגנה היא אחת החוויות הקשות והמתסכלות ביותר. בתוכה אנו, כמו סיסרא, חשים שכוחנו אבד, שאנו נאלצים לנוס ברגלנו ולחפש מקום מקלט בטוח. מצד שני, זאת אחת החוויות המרכזיות שעשויות להביא לצמיחה, לארגון מחדש ולהרחבה של  התודעה, אבל לשם כך אנו זקוקים לאינטרקציה עם שאר הדמויות בסיפור…

לאחר שהובס על ידי ברק, סיסרא, כאמור, נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקייני. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך. לא היה לו ספק  ששם ימצא מקלט בטוח כי "שלום בן יבין מלך חצור ובין בית חבר הקייני", כלומר הייתה כרותה ברית שלום בין  חצור לבין חבר הקייני, אליו השתייכה יעל. האם הכיר את יעל מקודם? לא ברור. ברור רק שידע שהוא הולך לאהל שלה, ולא לחפש מקלט כללי בין בני עמה. לסכום, בשלב זה של הסיפור, סיסרא, הלוחם, שר הצבא, בעל כלי הנשק  רבי העוצמה,  בחולשתו נס ברגליו אל האהל של יעל בת חבר הקייני, כי שם ידע שימצא ביטחון ומקלט.ואנחנו שוב נפגשים עם היסוד הנשי.

אשת חבר הקייני

מדוע הרגה יעל את סיסרא?

יעל גרה לבדה באהל. אולי היא נשואה, ואולי לא. לא ברור אם התואר "אשת חבר הקייני" מתייחס להיותה אשת איש, או לחברותה בשבט הקייני. כך או אחרת, באהל שלה – היא לבד. האהל הוא סימבול למרחב פנימי מקודש, למקום הפנימי שבו שוכנת נשמתנו. במקום הזה אנחנו לבד לגמרי, במובן החיובי של המילה, כלומר יש לנו את היכולת להיות מי שאנחנו, להתבטא בחופשיות מתוך המקום העמוק של פנימיותינו, ויש לנו את החרות לבחור את מי אנחנו רוצים להכניס לשם, כשלכל הכנסה כזו, או  "אירוח", יש השלכות עמוקות עלינו.

יעל יוצאת לקראת סיסרא, מזמינה אותו, ומרגיעה את פחדיו: "סורה אדוני, סורה אלי, אל תירא". הוא הולך אליה, היא מחכה לו ומזמינה אותו לאהלה, למרחב שלה. הוא נכנס, היא מיד מכסה אותו בשמיכה, נותנת ביטוי, אולי, לצד הטיפולי, החס, המרחם שבתוכה, וסיסרא מתמסר, מרגיש בנוח, עד כדי כך שהוא מתחיל לבקש:"השקיני נא מעט מים כי צמאתי". היא נענית, נותנת לו יותר ממה שביקש, מחליפה את המים בחלב. אולי מוחמאת מהבקשה, מהיכולת שלה לעזור, לרפא את הפצעים, לתמוך. הרבה מאוד נשים נענות  לחלק הזה שבתוכן: החלק שמאפשר את האימהות החומלת, התומכת, המכילה. חוות אותו כמהות שלהן. בשלב הזה, קולו של סיסרא מתגבר, הבקשה הופכת לדרישה:"עמוד פתח האהל, והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר: היש פה איש? ואמרת : אין". סיסרא מפחד, הוא פצוע, מובס, מבוהל, נלחם על נפשו, מהמקום הזה הוא תובע מיעל לעמוד על המשמר, לשקר וסביר להניח שגם למנוע כניסה מאנשים אחרים. מה המשמעות הפנימית של דרישה כזו? הלוחם הפצוע בחיינו מבקש הזנה, תשומת לב, רחמים. הוא מייצג את כל אותם המקומות בהם אנחנו מחוברים לכאבים שלנו, לפגיעות שפגעו בנו, להחמצות, לאכזבות.

אנחנו חווים חוסר אונים, פגיעות, חוסר הגנה. והקולות הללו של  המצוקה, כפי שהם מיוצגים על ידי סיסרא הפנימי, הולכים ומתגברים. בתחילה, יעל מזמינה, מכסה אותו בשמיכה מיוזמתה, ואז, הוא מתחיל לבקש בשם הצימאון והרעב והפחד. וככל שהוא מוזן יותר, כך הוא נעשה תובעני יותר, ולא מותיר מקום כמעט לשום דבר אחר. מדובר כאן בדיאלוג בין היסוד הנשי המונע על ידי רחמים, לבין היסוד הגברי המובס, הפוחד, המבקש הגנה. דיאלוג כזה, אינו דיאלוג פורה: הוא לא יכול להעניק לנו חיים של יצירה, חכמה ומשמעות, הוא יכול רק לצמצם אותנו לתוך מסגרת חיים של פחד, הגנה ותלות. מתוך נקודת המבט הזו, העולם נחווה כמקום מאיים, שכל מה שנותר לנו על מנת לתפקד בו הוא להצטמצם ולשמור.

וכאשר הוא דורש ממנה לעמוד בפתח האהל, אולי היא מבינה פתאום, שאם תמשיך להזין את היסוד הפגוע שהוזמן למרחב שלה, ייגזר עליה לחיות חיים של שמירה, צמצום והסתגרות. היא לא תהיה חופשייה יותר, והמרחב שלה יוכתם לעולם על ידי פחד. ואולי מתוך התובנה העמוקה ההיא, שרלוונטית לכולנו, שם, בתוך האהל :"ותיקח יעל אשת חבר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו, ותצנח בארץ, והוא נרדם ויעף וימות".

יעל הורגת את סיסרא באמצעות היתד של האהל, אותה היתד שמחזיקה ומגדירה את גבולות המרחב, ובכך היא בוחרת בחיים של חרות. היא בוחרת שלא להזין יותר את היסוד הפגוע שבתוכה, דרך הריגתו, כשכלי הנשק שלה הוא המרחב עצמו.

יעל יוצאת לקראת ברק בן אבינועם, הרודף אחרי סיסרא, ואומרת לו "לך ואראך את האיש אשר אתה

מבקש", ושם, באהל ברק מגלה את סיסרא מת כשהיתד ברקתו. יעל בוחרת בתקווה ובחרות ולא בפחד

ובהסתגרות.

שירת דבורה הנביאה

ההודיה

לאחר הניצחון, ונפילתו של סיסרא, דבורה וברק משוררים. ניתן לראות בשירה הזו שירת הודיה לאל על שהביא את הניצחון לעם, אך במקביל, השירה הזו יכולה ללמד אותנו, השומעים, את תקציר ה"שיעור", כלומר, מהם המנגנונים, או מרכיבי הדרמה שמהם ניתן ללמוד על עצמנו:

הגדרת המרחב באמצעות הסיפור המכונן –

 חמשת הפסוקים הראשונים הם שיר הלל לכוחו של האל כפי שבא לידי ביטוי בהיסטוריה של העם, מעין תזכורת של מי אנחנו, מה מכוון אותנו, הכרה בעצמה של אותו הדבר שמכוון אותנו, כשהכוונה כאן, היא למעמד הר סיני, שם קיבלו על עצמם בני ישראל את התורה ובאמצעותה הגדירו את זהותם וייעודם: "ה', בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה, גם שמיים נטפו גם עבים נטפו מים : הרים נזלו מפני ה', זה סיני מפני ה' ישראל".

כל אחד מאיתנו מכוון על ידי משהו גדול ממנו, כשרון, או מתת שמגדירים את זהותו ואת ייעודו בחיים. בדרך כלל הזהות המוגדרת הזו, נשמרת בזיכרון האישי דרך "סיפור מכונן", משהו כמו סיפור הר סיני אישי. אם כן, השלב הראשון בהגדרת המרחב הוא התחברות לשורש, למהות, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור המכונן האישי. הסיפור הזה, מקנה את הזכות למרחב, ומגדיר את גבולותיו. חשוב לזכור שהזדהות יתר עם הסיפור המכונן, עשויה לתת לגיטימציה לפלוש למרחב של מישהו אחר, לפגוע, להיות עיוורים לסבל של מישהו אחר, ולכן במלאכת החיים המעודנת, יש מקום, לעיתים, גם לתהליך של ויתור על הסיפור המכונן, או לפחות על פרשנויות  מסוימות שלו.

חיבור לארכיטיפ ה"אשה החכמה שיודעת"

לעיתים קרובות אנחנו שוכחים. אשד החיים סוחף אותנו, אנחנו מתמכרים לדרמות של משחק החיים, נענים לתביעות החיצוניות, לדרישות האגו ושוכחים להתחבר פנימה, לאותו מקום פנימי המיוצג על ידי דבורה הנביאה."….חדלו אורחות והולכי נתיבות ילכו אורחות עקלקלות". אנחנו מאבדים את הדרך…"עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל". דבורה מייצגת את המרכז, את החכמה, את הידיעה, ולכן, השלב השני הוא, כפי שנאמר קודם, מתן מקום ליסוד הזה בתוכנו. דבורה לא חוטאת בחטא הגאווה, המשפט הזה לא בא על מנת לפאר את דמותה האישית, אלא להדגיש את החשיבות של מנהיגות נשית (חיצונית או פנימית). והיא לא סתם מנהיגה, היא מגדירה את עצמה כ"אם בישראל", לאיזון המרכיבים האימהיים יש תפקיד מכריע בהתפתחות, כפי שנראה בהמשך.

זיהוי של הכוחות הפנימיים ויצירת דיאלוג פורה למען מטרה ומשמעות –

דבורה מודה לכל האנשים והשבטים שלקחו חלק בניצחון, והיא מפרטת את היכולות הייחודיות של כל אחד מהמרכיבים הללו. ברור לה שלכל אחד מהמשתתפים יש מקום ותפקיד מוגדר בניצחון: "רוכבי אתונות צחורות", "יושבי על מדין", "מחצצים", "הולכי על דרך", אפרים, בנימין, מנשה, זבולון, ראובן, דן, נפתלי וכו'.

אנחנו מורכבים מהרבה חלקים. אני נוהגת להמשיל את חלקי התודעה להנחיה של קבוצה: יושבת בחדר קבוצה של אנשים, שלכל אחד מהם נטיות שונות, חולשות, דגשים שונים, תכונות שונות. מטרת המנחה היא לתת לכל הקולות להישמע, לא להתעלם מאף משתתף, ותוך כדי דיאלוג ופרימת קונפליקטים להביא את הקבוצה, ואת הפרטים בתוכה לגדילה והתפתחות. כך, אני מאמינה, מורכבת גם התודעה האנושית: יש בה הרבה חלקים, חלקם נמצאים בהרמוניה זה עם זה, חלקם מושתקים וחלקם נמצאים בקונפליקט פנימי. על מנת להגיע  למקום של התפתחות, יצירה ומשמעות, על "המנחה הפנימי" של התודעה ללכד את כל הכוחות, להוציא לאור כוחות רדומים, להבין שלכל אחד מהמרכיבים, גם אלה שלא כל-כך נעים לנו להיפגש איתם, יש תפקיד, ולכן יש לדאוג שקולם יישמע, ובכך להביא את התודעה למקום פנימי יצירתי, שקט וכמעט נטול קונפליקטים. בסיפור שלנו, תפקיד המנחה מסומל על ידי דבורה הנביאה, שרואה את החלקים, נותנת לכל אחד מהם להיות מי שהוא, ובתוקף מי שהוא, תרומתו לכלל אינה מוטלת בספק. מכאן, שאחת המשימות המרכזיות שלנו היא להוציא לאור את הדמויות הפנימיות שלנו, להיות מודעים לתפקידן הייחודי שמוביל אותנו לחיים של משמעות.

יסוד נשי מאוזן

בחלק האחרון של השירה מופיעות שתי נשים : יעל ואם סיסרא. על יעל נאמר : "תבורך מנשים יעל, אשת חבר הקייני, מנשים באהל תבורך. מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה, ידה ליתד תשלחנה, וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא, מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו, בין רגליה, כרע, נפל, באשר כרע, שם נפל שדוד".  דבורה מהללת את יעל. מתארת בפרוט את כל המהלך, עד לנפילתו של סיסרא, מדגישה את נדיבותה של יעל, את העובדה שהעניקה לו יותר ממה שביקש. ניתן לראות כאן סיכום של כל מה שנאמר קודם לכן: עלינו ללמוד שיש גבולות ליצר הטבעי של הרחמים, הטיפול, ההענקה. כשהתכונות הללו הן לא באיזון, אזי אנחנו מזינות יסודות המזיקים לנו, מאכילות "אורחים" שמשתלטים לנו על המרחב. דבורה מהללת את יעל, כי למרות עצמתם של הכוחות הללו בתוכה, היא הצליחה שלא להתפתות ולהיכנע להם, אלא להרוג אותם בשם המרחב, והשמירה על חרותה. ומיד לאחר מכן מופיע הטכסט הבא: "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא, בעד האשנב, מדוע בושש רכבו לבוא? מדוע אחרו פעמי מרכבותיו? חכמות שריה תענינה, אף היא תשיב אמריה לה : הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתיים לראש גבר, שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתיים לצווארי שלל". זו הפעם היחידה בשיר שיש אזכור של דמות שאינה שחקנית ראשית בדרמת הקרב נגד חצור. אמו של סיסרא היא דמות נשית העומדת מאחורי הקלעים: משקיפה בחלון ומחכה לבנה. דבורה לועגת לאם סיסרא. וזה קטע קצת תמוה : דבורה היא אשה ואם, ניתן לצפות שהיא תוכל להזדהות עם כאבה של אם סיסרא. השאלה שנשאלת היא, אם כן, מדוע דבורה מאזכרת בכלל את אם סיסרא, באזכור שכולו לעג? בסצנה הזו של הדרמה, אם סיסרא יושבת בחלון ונטרפת מדאגה לבנה הלוחם. בניסיון להרגיעה, היועצות שלה מעוורות את עיניה בסיפורי ניצחון ולקיחת שלל האויב. אולי דבורה מדגישה את הסצנה הזו דווקא מהמקום של ההזדהות, כדוגמא לכל אותם מקומות שבהם האימהות, על כל שלל התפקידים הטיפוליים הכרוכים בה : ההענקה, ההכלה, ובעיקר הדאגה האינסופית, מונעות מאיתנו לראות את האמת, יוצרת בתוכנו עיוורון, הסחת דעת והאזנה לקולות מתעתעים. אם סיסרא היא ההיפוך, האלטרנטיבה הפנימית, ליעל. אין זה אומר, כמובן, שעלינו, כנשים, לוותר על האימהות, או על  הצד הטיפולי שבתוכנו, זה אומר שעלינו להיות מודעות לכך שכאשר אנחנו מזדהות עימו יתר על המידה, בפנים ובחוץ, אנחנו מסכנות את המרחב הפנימי שלנו ומסתכנות באובדן החרות הפנימית שלנו. לאם סיסרא אין שם משלה, כל זהותה מורכבת מהאימהות ומהדאגה לבנה – ואולי זוהי המשמעות של אזכורה בטכסט הזה. יעל, שמורכבת מאותם המנגנונים בדיוק: גם היא מכילה, נדיבה, תומכת ומזינה, והיא  עשתה בחירה מודעת שלא להזדהות עם הכאבים והפציעות, אלא להמית אותם. עצמתו של היסוד הנשי טמון ביכולת הטיפולית, בהבנת הכאבים וברחמים, אך זו גם חולשתו הגדולה ביותר:

בסיפור המיתולוגי "אמור ופסיכה", פסיכה, בחיפוש נואש אחר אהובה קופידון, נדרשת על ידי חמותה, ונוס, לרדת לשאול, ולהביא לה משם תיבה מליאה ביופייה של פרספונה. כמובן שכל אחת מהמשימות של ונוס מסמלת שלבים של חניכה, של התפתחות פנימית. לפני הירידה לשאול, היא מקבלת הנחיות מהמגדל, הנחיות שמתגלות במועילות ביותר. באחת ההנחיות, אומר לה המגדל:"וכאשר תשוטי בסירה ישחה אחריך אי-זה זקן מת ויתחנן אליך, ישא אליך ידיים רקובות, שתעלי אותו לסירה, אך את אל תניחי לרחמים האסורים שיביאוך לעשות כן". גם בסיפור הזה, מודגשת  הנטייה הנשית להתמלכד ברחמים, שהם שם נרדף להזדהות ולטיפול בחלש ובפגיע.

נושאים ל"הדהודים"

  1. מודעות לסיפור המכונן האישי, ולכוחו בהגדרת המרחב, או בשפת הסיפור:"האהל של יעל"- אנחנו כל הזמן מספרים סיפורים, וגם ניזונים מסיפורים של אחרים. העולם מורכב מאינספור סיפורים הבאים לידי ביטוי בשיחות, בספרים, בסרטים, בעיתונות. הסיפורים קושרים בין אירועים בקשר של משמעות. המשמעות מייצרת חוויה של הבנה, או שליטה בעולם כאוטי ומפחיד. הביוגרפיה שלנו – היא סיפור, התפניות והשינויים שאנחנו עושים בחיים – הם סיפורים, וכולם קושרים אירועים בחוטים של משמעות. ישנם סיפורים שאנו מספרים הנתפסים בעיננו כמשמעותיים יותר מהאחרים : אלו הם סיפורים מכוננים, המגדירים את זהותנו, ואת גבולות המרחב שבתוכו אנחנו פועלים, הם סיפורים שמספרים לעצמנו ולאחרים מי אנחנו, ואיך הגענו למי שאנחנו במהלך אירועי החיים. את הסיפורים הללו אנו מספרים באופן אוטומטי, ללא מודעות ומזדהים עימם. ההיאחזות בסיפור המחולל את הדרמה, במקרה הזה דרמת המרחב, לעיתים מייצרת סבל לעצמי ולאחרים, ולעיתים מייצרת תהליכים של העצמה וחיבור.לכן, אני מזמינה את כולנו להביא למודעות את סיפור "הר סיני" האישי שלנו ולבדוק אותו. דרכו, אפשר גם לבדוק את מרכיבי המרחב הפנימי והמרחב הפיסי, את הדברים שאנו זקוקים להם על מנת להתבטא בחופשיות בעולם ואת שאלת הגבולות הפנימיים והחיצוניים.
  2. מודעות לדמויות בסיפור כייצוגים פנימיים – דבורה הנביאה מייצגת בתוכנו את האיזון, החכמה, הידיעה, היכולת לפעול בתבונה וביעילות להשגת מטרותיה בעולם החיצון ולטפל בשאלות אגו ויוהרה. ברק בן אבינועם הוא היסוד הגברי הפועל בתוכנו, אותו יסוד שיכול להוציא דברים מן הכוח אל הפועל, להלחם בהצלחה כשצריך על מנת לשמור על המרחב. סיסרא הפנימי מייצר לנו את האימון הקשה מכל, כי הוא מכריח אותנו להכניס לתוכנו את האויב, כלומר לוותר על מערכת ההשלכות, ולבדוק את המקומות ה"משוריינים" בתוכנו, את המקומות שבהם אנחנו מובסים, נכשלים, כואבים ופוחדים וכיצד אנו מבקשים להזין את הכאבים הללו, כיצד אנו יחפים ואומללים מחפשים אחר ביטחון. יעל הפנימית עשויה ללמד אותנו לראות את נקודת התפנית: הנקודה שבה אנו לוקחות את היתד של האהל ובשם המרחב עוברות ממצב של הכלה, הזנה, ורחמים להריגה של היסוד הפגוע והתובעני בתוכנו, וגם את אם סיסרא ניתן למצוא במקומות בהם ההזדהות עם הדאגה האימהית גורמת לנו לעיוורון, לחוסר יכולת לראות את האמת.

ואחרי כל התהליך הזה נאמר: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה." גם לארץ הפנימית 40 שנה של שקט זה לא רע בכלל…