בת יפתח

קישור לטקסט

הזכות לנחלה

שופטים י”א

יפתח הגלעדי מנושל מנחלתו, מוקע ממשפחתו, ולכן כל חייו מתאמץ להוכיח, לעצמו ולכולם שהוא זכאי: זכאי לנחלה, זכאי וראוי להיות מנהיג וזכאי לנצח במלחמות מול בני עמון.
נחלה היא שם נרדף למרחב, או למקום, שמגיע לנו בירושה, בזכות, בתוקף היותנו ולא בזכות מעשינו. את הנחלה אין צורך להשיג, היא ניתנת לנו עם לידתנו והיא מקנה לנו בטחון ושייכות. כאשר אנו פועלים בעולם בתחושה של נחלה פנימית, אין לנו צורך להוכיח שוב ושוב את הזכאות שלנו: אנחנו מתנהלים בעצמה של מי שיודע שהוא אהוב, שייך למשפחה, עם, חברה ומולדת. אנו מונעים מתוך ידיעה פנימית חזקה שאנו חלק במארג הדורות : צאצאים להורינו והורים לילדינו, ומודעים לכך שכולם הם חלקים הכרחיים בשרשרת אינסופית.  אין לנו צורך להקריב חלקים מפנימיותנו למען הכרה חברתית ותחושת שייכות. כאשר החוויה הבסיסית היא של חוסר נחלה, אנחנו נידונים, כמו יפתח, להתנהל בעולם כאשר אנחנו מנסים שוב ושוב “להצדיק את עצם קיומנו”, ובאופן אבסורדי, ככל שאנו, במעשינו, יותר מתקרבים למטרה, כלומר מצליחים יותר, מצטיינים, מנהיגים, לוחמים – כך אנו נותנים תוקף דווקא לחוויית  ה”אין נחלה”, ושוב, במעגליות אינסופית, ממשיכים להיות מונעים מאותה החוויה בדיוק.

ולכן, סיפור בת יפתח עשוי להביא למודעות את הדינמיקה הפנימית המתרחשת בתוכנו כאשר החלק העצמתי, הלוחם, בעל יכולת המנהיגות בתוכנו, פועל בעולם כשהוא חש נטול זכויות, מתוך החוויה ששום דבר לא מגיע לו ללא מאמץ והקרבה.

הסיפור הזה מכיל בתוכו שתי דמויות מרכזיות: יפתח ובתו נטולת השם. שניהם מהווים ייצוגים פנימיים חשובים בתוכנו. חשוב לזכור שהדרמה הפנימית המחוללת את שלבי התהליך, עד לסיומו הטרגי של הסיפור, היא יותר שכיחה במציאות ממה שאולי נדמה. הסיפור קרוב אלינו במובן שבאופן לא מודע, אנחנו מקריבים את החלק של בת יפתח בתוכנו באופן כמעט יום יומי, ובהמשך נראה איך…

יפתח הגלעדי

בן חיל ובן זונה

לפתיחה של סיפור יש משמעות. בדרך כלל התיאור הראשוני מספר לנו על הכוחות המניעים של הגיבור, אותם תכונות אופי או מרכיבים ביוגרפיים שניתן, גם, לכנות אותם בשם “גורל”. עצמתם בכך  שהם מתווים את הדרך ואת המשימות שיעמדו בפני הגיבור כל חייו. הם אלה, המחוללים את הדרמה הפנימית, באמצעות הניסיון לייצר “תיקון”. הם אלה שגורמים לגיבור לצאת למסע.

על יפתח נאמר בפתיחת הסיפור : “ויפתח הגלעדי היה גיבור חיל, והוא בן אישה זונה”. כך מתחיל הסיפור. ומכאן אנחנו יכולים להסיק שהדרמה תיסוב סביב שתי התכונות הללו בנפשו פנימה : בן החיל ובן הזונה. זהו הציר של הסיפור. לכאורה, אין קשר בין התכונות : “בן החיל” היא תכונה פנימית, היכולה להעיד על סוג של כישרון, מתת או עוצמה פנימית מולדת, ואילו “בן הזונה” מתייחסת לעובדה ביוגרפית הקשורה לסיפור החיים הייחודי של יפתח. כיוון שהצמידות מתקיימת בתחילת הסיפור, אנו יכולים להסיק שהקשר מתקיים בעולמו הפנימי של יפתח, וכמובן מושלך על אירועי חייו, ומכאן, ניתן להסיק שנפשו של יפתח שסועה: הוא קודם כל גיבור חיל, כנראה  יש לו עצמה פנימית והנעה פנימית של לוחם, הוא אמיץ, בעל יכולת מנהיגות, הוא יכול להוביל אנשים לקרב ולנצח. הוא עשוי, גם, לייצג את סימבול הלוחם הפנימי, הנלחם למען מטרותיו ונגד חולשותיו ושואף להיות אדם שלם יותר. ויפתח הוא גם בן לאישה זונה. הוא אמנם גדל אצל אביו, עם אחיו שנולדו לגלעד מאשתו החוקית, אבל, בשונה מהם, הוא מוכתם: לא רק שהוא בן לאישה אחרת, האישה הזו היא בשולי החברה וכנראה גם נטשה אותו. היא בעצמה נטולת נחלה ומקום. הכתם הזה הוא לא תוצר של מעשי יפתח: יפתח לא חטא ולא פשע. עם הכתם הזה הוא נולד, וכמו עמוד קלון, נשא אותו כל חייו, הוא חקוק היה בנפשו פנימה, וכל הניצחונות, מעשי הגבורה, ההכרה במנהיגותו וביכולותיו, לא יכולים היו להסירו.

המשמעות של חווית הכתם היא, שאנו נושאים בתוכנו סוג של חווית קלון, כלומר איזו תחושה המתבססת על חוויות ילדות שמשהו אצלנו “לא בסדר”, שאנחנו לא “כמו כולם”, תחושה זו יכולה להיות תוצר של מגבלה פיסית מסוימת, או סוג של לקות למידה, או ראיה “אחרת” של המציאות. היא יכולה להיווצר כאשר אנו מתביישים במשפחתנו, בהורינו, לעיתים בגלל הגירה או בשל כל סיבה אחרת. היא מתאפיינת בכך שהיא מלווה אותנו במשך רוב חיינו הבוגרים, ואנו מתאמצים מאוד להסיר אותה מתוכנו. היא עשויה להפוך למניע הפנימי של כל מעשינו.

תכונות הלוחם, “בן החיל”, מייצגות בתוכנו את המקום שבו אנו מחוברים למקורות העוצמה שלנו. המקום שבו אנו מאמינים ביכולות שלנו, בכישרונות שלנו, המקום שממגנט אחרים לחיינו ומאפשר לנו להוביל אותם בקרבות החיים באמונה שלמה. כשאנו מחוברים לשם, אנו מסוגלים לעמוד על זכויותינו ולהלחם עליהם, לא לוותר ולא לסגת.

המתח הזה, בין שתי החוויות, חווית העצמה, המיוצגת במושג “בן החיל”, וחווית החולשה המיוצגת במושג “בן זונה”, היא הציר של הסיפור הזה, ודרכו, אנו יכולים לבדוק את המתח הזה בנפשנו פנימה.

ארץ טוב

הבריחה

יפתח, כאמור, גדל אצל אביו בין אחיו מאשתו החוקית. כאשר גדלו אחיו של יפתח, הם גרשו אותו ונישלו אותו מן הנחלה, בטענה שהוא בן לאישה אחרת. יפתח בורח מפני אחיו. לכתם יש השלכות חברתיות, כלכליות ונפשיות: הוא לא זכאי, לא ראוי לנחלה, הוא מגורש מביתו, וגם בורח, כי כנראה היה איזשהו איום על חייו. סביר להניח שיפתח חש תסכול, גם כי אין אזכור לכך שאביו יוצא כנגד ההחלטה, או מנסה להגן עליו. כאב הנישול, הבגידה, העקירה, הוא בלתי נסבל. יפתח לא יודע את נפשו מרוב צער וחוסר אונים. כמוצא מן הכאב הנורא, יפתח מתיישב בארץ בשם טוב. אולי באמת היה מקום בשם “טוב” בצפון הגלעד, אבל אי אפשר להתעלם  מהמשמעות הסמלית של השם : כאשר כאב הכתם, הנידוי והקריעה הוא כל כך עמוק, לא נותר לנו אלא לברוח, לברוח לארץ שכולה טוב, ארץ השכחה, ארץ ההנאות החושיות, אולי הסמים, אולי התמכרויות אחרות. כשהמשמעות היא, אולי, לחיות בשולי החברה, ליהנות, לבלות, לא לקחת אחריות על חיינו ועל עתידנו. אנחנו “מנושלים” מהבעלות על הנחלה הפנימית במובן של חוסר יכולת להוציא מן הכוח אל הפועל את מי שאנחנו, לקחת חלק במארג של החיים.

סימבה, בסיפור מלך האריות, מרגיש אשם במות אביו, מגורש מהנחלה על ידי דודו, וגם הוא בורח ל”ארץ טוב”, ארץ ה”אגונה מטטה” כפתרון לכאב הנורא. שם הוא מתרועע עם טימון ופומבה, ידידיו קלי הדעת. הברווזון המכוער של  הנס כריסטיאן אנדרסן, אחרי שברח מהחווה כשלא יכול היה לשאת עוד את מסכת ההתעללויות שעבר שם, עף לעבר הביצה הגדולה, למקום שבו מתגוררים אווזי הבר. אווזי הבר משכנעים אותו לצאת ולרדוף אחרי “בחורות”. כל אלה הן ואריאציות נוספות ל”ארץ טוב” של יפתח.

שם, בארץ טוב, מחוז הבריחה והשכחה, יפתח מתרועע עם “אנשים ריקים”. נאמר בטקסט שהם “יתלקטו אל יפתח”. אולי, גם שם, הוא לא יכול היה לברוח מגורלו כ”בן חיל”, הוא היווה מגנט, גורם משיכה לאנשים שקיבלו את מנהיגותו.

בזמן השהות בארץ טוב, הנפש מתחלקת לשניים. צד אחד שבנו מתרחק ממוקד הכאב, לא מתמודד איתו, נהנה עד כלות החושים, דואג לטשטוש כמעט תמידי של הידיעה, להשכחת החוויות המכאיבות, ואילו הצד השני מצוי בשממה ובשיממון: הנחלה שנלקחה, המסמלת את הזכות שלנו מלידה, נמצאת בסכנת הכחדה. ב”מלך האריות”, הנחלה שבשליטת סקאר, הדוד הרודן והרוצח, נטולת חיים ומקורות מחיה, ונשלטת על ידי טרור ואימה. הנחלה שעזב יפתח, מאוימת על ידי בני עמון, שגם הם כמו בני יפתח, מערערים על הזכות של בני גלעד למקום בטוח ומוגן משלהם. במצב הזה, אנחנו משקיעים מאמץ רב להישאר חצויים. אנו מעדיפים לשכוח ולא לדעת את מצבה העגום של נחלתנו הגזולה. אנחנו לא רוצים לדעת שאנחנו יכולים ל”חזור הביתה” ולקחת אותה לעצמנו בחזרה, להפריח אותה, ולהיות ניזונים ממנה. כשאנו במצב הזה, אנחנו לא מסוגלים, ולכן אנחנו מעדיפים לא לדעת…

במובן מסוים, כאשר הכאב הוא כל כך חזק, והפצע עמוק ומדמם, השהות בארץ טוב היא חשובה לריפוי. ההתפצלות מייצרת ריחוק ממוקד הכאב, זמן של התמלאות באנרגיות חדשות וליקוק הפצעים, איסוף חוויות של תמיכה, עצמה ומנהיגות, אפילו אם הן רק בגדר “זנב לשועלים”, ואינן ממצות את היכולות האופטימליות של הנפש. כאשר מידי פעם תוקפות אותנו תחושות של ריקנות, געגוע, כמיהה, או צביטת  כאב, אנו יכולים לראות בהן מעין תזכורות לנחלה הזנוחה שאותה אנחנו כל כך מתאמצים לשכוח, מעין “דפיקה בדלת” המאותתת לנו שאנו יכולים, שאסור לנו לוותר: אסור לנו לוותר על היצירתיות שבנו, על הביטוי של יכולותינו, על חיינו, על מי שאנחנו ובעיקר על זכותנו לאהוב ולהיות אהובים על יד אחרים. צריך לזכור שארץ טוב היא  רק תחנת ביניים במסע ההתפתחות. אם אנו נשארים בה יותר מידי זמן, אנחנו מסתכנים בריחוק ממי שאנחנו באמת, ממקורות העצמה שלנו, אנו עשויים להתפתות שלא לקחת מחדש את האחריות, לחיות את כל חיינו בפיצול. בדרך כלל לגיבורי חיל, ללוחמים זה לא קורה. באיזשהו שלב, לאחר שהחלמנו מעט, צברנו כוחות, כאשר אנו מרגישים שאנו מספיק חזקים ובשלים על מנת להתמודד שוב עם הפצע, מגיע איזה שליח, קול קורא שמורה לנו לחזור למלא את הייעוד שלנו ולהחזיר לעצמנו את הנחלה. הקול הקורא הזה משיב לנו את העצמה. ב”מלך האריות”, הקוף, שמסמל את השאמאן, מגיע אל סימבה ומשכנע אותו להחזיר לעצמו את הזכות למלוכה. בסיפור יפתח, זקני גלעד מטריחים את עצמם לארץ טוב על מנת לבקש מיפתח שינהיג את המלחמה בבני עמון.

זקני גלעד

החזרה הביתה

נאמר בטקסט: “ויהי כאשר נלחמו בני עמון עם ישראל, וילכו זקני יפתח לקחת את יפתח מארץ טוב”. כאשר הנחלה הגזולה בסכנת הכחדה, באים הזקנים  עד לארץ טוב, על מנת להחזיר את יפתח הביתה, כלומר לשכנע אותו לבטא את ייעודו כבן חיל, ולקחת לעצמו את המקום הראוי לו בהתאם ליכולותיו המולדות: “ויאמרו ליפתח : לכה והיית לנו לקצין, ונלחמה בבני עמון”. הם יודעים שהוא ראוי להיות ראש, והם בפשטות מציעים לו את המנהיגות.

הזקנים מייצגים בתודעתנו את המקום שמכיר את דרמות החיים מלפני ומלפנים. הם יודעים מתי התהליך ממצה את עצמו, מתי עלינו לשחרר את הכאב, או לפחות לא לפעול מתוכו, הם קוראים לנו לחזור, כי הם יודעים שצריך לחזור. הם, לעיתים קרובות, מצילים אותנו מעצמנו. הם יודעים שבשלב מסוים בחיים עלינו לקחת אחריות לחיינו למרות הכאב, או אולי בגלל הכאב. הם קוראים לנו, בזמן המתאים, על מנת למלא את השליחות. על מנת לממש את מי שאנחנו בעולם הזה ובחיים האלה.

לא פשוט לחזור. ברוב הפעמים כשהגיבור הספרותי נקרא לשליחות – הוא מסרב. מרגיש נטול כוחות, לא ראוי. גם ליפתח לא פשוט. הוא מתקשה לשחרר את כאב הבגידה, ומהמקום הזה, של הכאב, הוא מתחשבן: “הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם אלי עתה, כאשר צר לכם?”.הוא אומר להם, בשפה פשוטה: עכשיו, כשאתם צריכים אותי, אתם חוזרים, ואיפה הייתם אז?

כאשר הדיאלוג הזה הוא דיאלוג פנימי, אנחנו, אולי, שואלים את עצמנו, “למה לי?”. למה עלי לחזור ולקחת את ההנהגה, את האחריות ולהתמודד עם כאבי העבר, הרי המקום הזה הוא בוגדני וחמקמק, אין בו הבטחה, אין בו בטחון. בשלב הזה, הזקנים עונים לו:”לכן עתה שבנו אלייך, והלכת עימנו, ונלחמת בבני עמון, והיית לנו לראש לכל יושבי גלעד”. יש כל כך הרבה משמעות למילה הקטנה “לכן” בתחילת המשפט: הם לא מסבירים, לא מתנצלים, הם אומרים לו שאכן, בגלל המצוקה הם חזרו אליו. הוא צודק, הכאב מוצדק, אבל ממשיכים הלאה. בסרט “מלך האריות”, הקוף השמאן, מרביץ לסימבה במקל, וכשסימבה מופתע וצועק, הוא אומר לו משהו כמו זה כאב וזה עבר, לא כואב יותר. אין טעם לשמר את הכאב, ולנהל את כל החיים סביבו. והם, זקני גלעד, בהבנה עמוקה של המניעים המפעילים את יפתח, מתגברים את הבטחת התגמול. הם מבינים שיפתח צריך להבטיח לעצמו הכרה ביכולת המנהיגות שלו, ולכן אם קודם הם הבטיחו לו קצונה, כלומר מנהיגות בשדה הקרב, הפעם הם מבטיחים לו להיות לראש לכל יושבי גלעד. זו לא רק מנהיגות בשדה הקרב, זו מנהיגות אזרחית, נחלה במובן הרחב והעמוק שלה.

למשפט  של הזקנים ארבעה חלקים, קצרים, לקוניים: “שבנו אלייך”, “והלכנו עימנו”, “ונלחמת בבני עמון”, “והיית לנו לראש לכל יושבי גלעד”. ו’ החיבור מחברת בין ארבעת האירועים, ומייצרת רצף של זמן ומשמעות: אנחנו שבנו אלייך, חזרנו, ואתה תלך עימנו, ואתה תלחם, ואתה תנהיג את כל בני עמון. הזקנים אינם קושרים בהכרח את ההצלחה במלחמה למנהיגות של יפתח. הם מתארים את מה שנדרש ממנו על מנת להחזיר לעצמו את נחלתו הגזולה. אבל יפתח שומע שלהבטחה הזו יש תנאי. התנאי הוא, קודם כל יציאה למלחמה וניצחון בה, ורק הניצחון, העמידה במבחן יכולים, בתודעתו, להשיב לו את הנחלה. התנאי הזה הוא בעוכריו של יפתח, כי אז באה לידי ביטוי הסכימה הטרגית של חייו.

המונח “סכימה” מתייחס לדרכים שבהן התודעה מארגנת את האירועים לכלל השקפת עולם בסיסית, שבאמצעותה אנו מפרשים את המציאות. לכאורה, ההתארגנות הזו של התודעה היא אדפטיבית: בזכות היכולת הזו, אין אנו צריכים כל פעם מחדש לארגן את האירועים ולפענח אותם, אנו פועלים בצורה אוטומטית, ובכך אמורים לחסוך אנרגיה. הסכמות אמורות לעזור לנו להסתגל למציאות. הבעיה מתחילה כאשר הסכמות מתארגנות סביב טראומות, או כאבים רגשיים, כשהמטרה שלהן היא לכאורה לתת פתרון לכאבים הללו. להפחית את עצמת הכאב, אבל הן לופתות אותנו  בשרשרת של תגובות אוטומטיות, שבסכומו של דבר, גורמות לנו סבל חוזר ונשנה. במצב של פעולה אוטומטית, אנו נחזור ונפענח את האירועים, באופן לא מודע, בהתאם לסכימה, ונפעל, גם כן באופן לא מודע, ללא “מחשבה רעננה”, יצירתית ואדפטיבית יותר של האירועים. לסכימה, כיוון שהיא אוטומטית, יש נטייה לתקף את אמיתותה. כל אירוע שקורה, מתפענח ומפורש מיידית ובלעדית על פיה. שום פרשנות אחרת או אופציה אחרת לפעולה לא באה בחשבון, כיוון שכל המהלך הוא לא מודע, וההתנהלות הפנימית היא בתוך משק פנימי סגור הלפות בכבלי המחשבה והפעולה שלו עצמו.

הסכימה של יפתח נוצרה כתוצאה מהחוויה הפנימית של הכתם והנחלה הגזולה. השקפת העולם שלו היא שלא מגיע לו שום דבר בזכות. אם הוא רוצה להשיג משהו בחיים עליו להתאמץ, להוכיח. וגם אז כנראה שלעולם לא יגיע. כל האירועים, כאמור, מתפענחים על פי השקפת העולם הזו. לכן, מה שיפתח שומע מדברי הזקנים הוא דווקא את המילה שלא נאמרה, את המילה “תנאי”. והמילה הזו, שבבסיס הסכימה, היא זו שמניעה אותו. הוא מרגיש שהוא יקבל את המנהיגות, רק אם “יספק את הסחורה”, רק אם ינצח, לא בזכות, אלא מתוך מאבק. בתודעתו, שולטת המחשבה שעליו “להצדיק את קיומו”, להתגבר על הכתם.

מהמקום הזה, הוא זה, ולא הזקנים, שמוסיף את “התנאי” של הניצחון: “אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה’ אותם לפני, אנוכי אהיה לכם לראש”. הוא אומר, להם ולעצמו, שרק אם ינצח בקרב, והאלוהים יראה אותו כראוי לניצחון הזה, אזי ירגיש שהוא ראוי להיות לראש. יפתח מייצר לעצמו את הבחינה, את התביעה לנצח, את הספק שאכן הוא ראוי לכך שהאל ילווה אותו. זו הפעם הראשונה שיפתח מקשה על עצמו, במשימה שקשה ממילא – אך לא האחרונה : הדפוס הזה יופיע בהמשך, לקראת סיומו של הטקסט, לקראת ההכרעה הסופית. בצורת החשיבה הזו טמונים זרעי הטרגדיה…

הזקנים, כאמור, מייצגים את הצד המרפא של התודעה, הצד שמחזיר אותנו “הביתה”, אבל כאשר אנחנו פועלים תחת השפעת הסכימה, כמו יפתח, הכוח הבריא הזה של התודעה מתעוות, והופך מהזדמנות לריפוי הפצע, לשיקום הנחלה המאוימת ולתחושת בית, למערבולת פרדוכסלית שבה כוחות הריפוי מעמיקים את הפצע וגורמים לנו לשקוע עוד ועוד במציאות הטרגית שיצרנו לעצמנו באמצעותה. הסכימה חרתה בתודעתו את התנאי, את ה”אם “, ובכך שיעבדה אותו לחיים של הוכחה. הוכחה פנימית מתמדת, שאף פעם לא תבוא על סיפוקה ותדרדר אותו לחיים של הקרבה,
ריקנות וחוסר משמעות.

בסיומו של השלב הזה, יפתח חוזר הביתה להציל את נחלתו, הופך לראש ולקצין באישורו ובחתימתו של האל : “וילך יפתח עם זקני גלעד, וישימו אותו לראש ולקצין, וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה’ במצפה”.

אנחנו חוזרים הביתה עם יפתח. לוקחים אחריות על הנחלה הפנימית שלנו, הופכים להיות לראש ולקצין כראוי לבני חיל, ומרגישים מבורכים על ידי האל. הפצע מגליד באופן חלקי, אבל עדיין מדמם לעתים, עדיין כואב, ובאופן לא מודע ממשיך להפעיל אותנו.

הדיאלוג עם מלך עמון

הצורך להיות צודק

יפתח אינו פותח מיד במלחמה. הוא, קודם כל, שולח שליחים למלך עמון בניסיון לייצר עימו דיאלוג. לדיאלוג הזה, באמצעות השליחים ישנם שני רבדים : ברובד הנגלה, יפתח מנסה, אולי, להימנע ממלחמה, תוך כדי זה שהוא מנסה לשכנע את מלך עמון בזכותו לנחלה, ברובד הנסתר, אני מאמינה שיפתח מדבר על עצמו ברמה האישית, נותן ביטוי לצרכים העמוקים ביותר שלו, ובעיקר לשאיפה שלו לקבל הסבר, ולהסביר את עצמו. הראיה של מספר רבדים בסיפור, מראה לנו כיצד אירועים חיצוניים הופכים להיות כלי ביטוי של העולמות הפנימיים שלנו, של הפצעים שלנו, של אותם מקומות עמוקים ובלתי פתורים.

יפתח שואל את מלך עמון : “מה לי ולך כי באת להלחם בארצי?”, הוא מנסה לברר את מקורות הסכסוך. הוא, באותה מידה יכול היה לשאול את אחיו: אני, יפתח, שגדלתי בינותיכם, שהייתי אח לכם, מדוע גירשתם אותי, מדוע מנעתם ממני נחלה? מלך עמון משיב לו בקצרה : “כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ועד הירדן, ועתה אשיבה אתהן בשלום”. התשובה של מלך עמון ליפתח  מהדהדת לו מוכרת : הנחלה לא מגיעה לך, לא קיבלת אותה בזכות, היא לא שלך : אמא שלך הייתה זונה, ובכך שללה את זכותך. ולחילופין, הדור ההוא שישב בארץ גלעד, כבר לא יצא ממצרים. לכאורה, הוא צריך לשלם על מעשי אבות. זוהי התחשבנות היסטורית, סיפור מכונן, שאינם קשורים לכאן ועכשיו.

יפתח, כיוון שאינו מרגיש מספיק בטוח בזכותו על הנחלה, פוצח בהסבר ארוך, המהווה הדהוד למקומות הפנימיים הבלתי פתורים.

להסבר מספר חלקים :

פרוט של המהלכים ההיסטוריים –

בני ישראל לא לקחו את נחלתם של בני מואב ובני עמון. אז, שטח המריבה לא היה בשלטון עמון ומואב, אלא בשליטת האמורי. כאשר עלו בני ישראל ממצרים, ביקשו ממלכי אדום ומואב לעבור דרך ארצותיהם, והם סרבו. בגלל הסירוב, הם התיישבו בקדש. הם הסתובבו מחוץ לגבולות הארצות על מנת לא לפלוש לגבול מואב ללא היתר. לאחר מכן ביקשו מסיחון מלך האמורי לעבור בארצו. הוא לא הסכים, ויזם מלחמה עם בני ישראל. כיוון שהפסיד בקרב, ירשו בני ישראל את ארץ האמורי. כלומר, נחלת האמורי, שעליה הויכוח, שייכת לבני ישראל בזכות, כיוון שזכו בה בקרב.

נראה לי, שאפשר לראות בטיעונים ההיסטוריים הללו את קיצור תולדות יפתח : אחרי סבל גדול (עבדות במצרים), הוא בסך הכול רצה להגיע לנחלה, לשלווה ובטחון, את זה הוא ביקש מהסובבים אותו, הם לא קיבלו את בקשתו (אולי משום שראו בו איום), הוא התיישב בארץ טוב (קדש), בלי לפגוע בגבולות, אבל לבסוף, נאלץ להלחם. כיוון שניצח, קיבל את הזכות לנחלה. המלחמה הצודקת היא הזכות לנחלה. הטיעונים הללו מביאים לידי ביטוי את השקפת העולם של יפתח, את הסכימה שעל פיה הוא מפענח את העולם. הסכימה קובעת את הדרך שבה נספר את הסיפור. הסיפור מקנה משמעות, מפענח את העולם עבורנו, מסדר את העובדות בהתאם לצרכנו הנפשיים.

שימוש בטיעון של זכות האלוהים –

“ועתה אלוהי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו? הלא את אשר יורישך כמוש האלוהים אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה’ מפנינו אותו נירש”, כלומר, אלוהים קובע את הזכות לנחלה, ומי אתה, מלך עמון, שתשנה את ההחלטה של האלוהים.

זהו טיעון חמקמק העשוי לשקף את מערכת היחסים המורכבת והאמביוולנטית של יפתח עם האלוהים. יפתח מחובר לאל באופן יום- יומי, הוא כוח שמלווה אותו כל הזמן: “ויהי שומע בינותינו”, “וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה’ במצפה”, “ותהי על יפתח רוח ה’”. אבל האל של יפתח הוא גם אל שצריך להקריב לו קורבן על מנת שלא יזנח אותו. יפתח מאמין, שצריך לאבד משהו משמעותי על מנת שרוח האל תמשיך לשרות עליו. הוא לא באמת חווה את האל כישות חומלת. הוא, בנפשו של יפתח, יותר מעין השלכה של דמויות הוריות מאכזבות, לא מכילות, שיש צורך לרצות אותן על מנת שאהבתן ותמיכתן לא תוסר. יפתח לא ממש סומך על האלוהים. האלוהים פגע בו, הסיר ממנו את הזכות הבסיסית לנחלה. יחסו לאל מונע, במידה רבה על ידי פחד. יפתח משתמש בטיעון הזה, אולי על מנת לשמוע את עצמו, דווקא מהמקום האמביוולנטי – מאמין בסדר הטוב של הדברים. וחוץ מזה, כדאי לזכור, שהנחלה הושגה במלחמה, ורק לאחר הניצחון התקבלה החותמת של האל. וזו, שוב יכולה להיות הדרך שבה יפתח מספר את הסיפור מבעד למשקפי הסכימה : זכות נקנית במלחמה, בהוכחה.

שאלת “הלמה עכשיו?” –

יפתח טוען מול מלך עמון : אם חשבת שיש לך זכות על הארץ ההיא, מדוע שתקתם במשך שלוש מאות שנים מאז הכיבוש. מדוע נזכרתם עכשיו? מדוע לא ניסיתם לכבוש בחזרה את הערים הללו כשהיו בידי האמורי, או מיד כשכבשנו אותן?

יפתח שהה זמן מה בארץ טוב. גם הוא לא מיהר לממש את זכותו להלחם על נחלתו, להשיב את הצדק לכנו. האם על הזכות שלנו לנחלה חל חוק ההתיישנות, האם השנים שחולפות מונעות מאיתנו להשיב לעצמנו את השייכות, האהבה והחרות המגיעים לנו? כנראה, אלו הן שאלות לא פתורות עבור יפתח, ולכן, שוב, הוא זקוק להד הזה של ההסבר.

הדיאלוג הזה בין יפתח למלך חצור הוא סוג של דיאלוג פנימי : כאשר אנחנו מרגישים שייכות למקום, כאשר חווית השייכות היא חזקה ומוצקה, אזי אין לנו צורך בשרשרת טיעונים כל כך ארוכה ומפורטת.

חווית הכתם של יפתח, נחרתה בנפשו כל כך עמוק, עד כדי כך שהוא בעצמו לא משוכנע בזכותו לנחלה בטוחה ומוגנת, ולכן הוא נזקק לכל ההסברים הארוכים הללו. הוא זקוק להשמיע את קולו המדבר על אי הצדק והעוול שנגרם לו, והוא זקוק להסבר ולתגובה של הצד השני.

ואז, לסיום, מופיע המשפט שהכי נוגע ללב מכל שרשרת הטיעונים הארוכה של יפתח : “ואנוכי לא חטאתי לך, ואתה עושה רעה להלחם בי”. זה עניין אישי. אני לא אשם. לא חטאתי, לא פשעתי, לא גזלתי, ומדוע מגיעה לי הרעה הזו? המשפט הזה מבטא את הכאב העמוק של יפתח על חוסר הצדק שבגזילת נחלתו.הוא נענש בגלל אירועים שאינם תלויים בו, והוא נדון להלחם על נחלתו עבורם. הוא אינו רוצה להלחם. לא על נחלתו הפרטית, ולא על נחלתו הלאומית, אבל הסכימה, התנאי, לופתים אותו. זוהי, אולי, ההגדרה הקרובה ביותר לגורל. הגורל אינו בהכרח חיצוני, זוהי הדרך שבה אנו מפרשים את המציאות באמצעות הסכימה. ניתן “לברוח” מהגורל באמצעות המודעות  לתהליכים החיצוניים ובעיקר הפנימיים המנציחים את המעגל האינסופי של ניסיון ההיחלצות מהכאב הראשוני.

לעיתים ישנו איום חיצוני על הנחלה שלנו. כאשר אנחנו לא מסובכים בקורים של דחייה, עלבון, הוכחת הזכות, אנו מסוגלים להגן עליה בפשטות. נלחמים וזהו. כאשר התוקפנות פוגשת אותנו במקום פצוע, ולא בטוח, אנו מתפתלים, כורתים חוזים שקשה לנו לעמוד בהם, ומסבירים. מסבירים בלי סוף…

גם בשלב הזה של מסעו של יפתח, הכוחות הבריאים שבו מתעוותים. יפתח איש שלום. הוא, לכאורה, ממצה, כמו שכולנו היינו רוצים במצבים של קונפליקט, את האפשרויות להידברות, לדיאלוג, לפני שהוא יוצא למלחמה. אבל, יותר מכל, ההסברים הארוכים הללו, העוסקים בהיסטוריה הרחוקה ובהתחשבנות לא רלוונטית, מעידים על כך שהפצע עודנו פתוח. יפתח כמעט מתחנן להבנה. חייב להסביר את צדקתו, לעצמו. בדרך כלל, המקום הפנימי הזה של הסברים חוזרים ונשנים, איננו מקום של עצמה. הוא מקום של ספקות עמוקים ושאלות לא פתורות, המונעים מאיתנו, בדרך כלל, לפעול בתבונה. השלב הזה של הסיפור מסתיים במשפט : “ולא שמע מלך בני עמון אל דברי יפתח אשר שלח אליו”, כלומר, יש לנו כאן דרמה שתוצאותיה ידועות מראש. קול הכאב של יפתח לא נשמע : מלך עמון מתעלם מדבריו. יפתח קיבל תוקף לסכימה – אכן הוא נאלץ להלחם על זכותו.

הנדר

הצורך הפנימי בהקרבה

ליפתח אין ברירה. התעלמותו המופגנת והצפויה של מלך עמון ממאמציו למנוע את המלחמה, לא נשאו פרי, והוא נאלץ לצאת לקרב. השלב הזה, של לפני היציאה לקרב הוא הקטע הכי תמוה בסיפור. הפרדוכסליות שבו מהווה את שיא הדרמה ומשקפת את מורכבותה של הנפש האנושית, ומיד נראה איך…

בפסוק כט’ נאמר כי “ותהי על יפתח רוח ה’”, כלומר האלוהים היה עם יפתח, רוחו שרתה עליו. ניתן היה לצפות, שבמצב הזה, בו רוח האלוהים מפעמת בתוכו, יפתח ירגיש מוגן, בטוח במעשיו ובדרכו. אבל, למרבה ההפתעה, לאחר שנכנס יפתח ממצפה גלעד לשטחם של בני עמון, ממש לפני הקרב, הוא, מרצונו, מיוזמתו, בניסוחו, בלי שום אזכור לכך שהאל דורש זאת ממנו, או מנהל איתו איזה סוג של דיאלוג על העניין – נודר נדר : “וידר יפתח נדר לה’ ויאמר : אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי משלום מבני עמון, והיה לה’ והעליתיהו עולה”.

השאלה הראשונה שנשאלת היא, מדוע, כאשר רוח אלוהים שורה עליו, יפתח זקוק לנדר הזה בכלל?

ושוב, אנו חוזרים למילה “אם”, מילת התנאי הקטנטנה, שהופיעה, קודם לכן בדיאלוג עם זקני גלעד, והיא, אולי, המפתח לפענוח של הפרדוכס הזה. יפתח פוחד. בחוויה הפנימית שלו, הוא עומד לפני קרב שיכריע את עתידו. הוא מאמין, שזכותו לנחלה, במובן העמוק של המילה, תלויה בניצחון שלו בקרב הזה. הוא אינו מאמין שביכולתו לנצח, בלי להקריב משהו יקר מתוכו. וכאן, הסכימה באה לשיאה. אם ינצח יפתח את בני עמון, אזי יקריב את הראשון שייצא מדלתות ביתו. ולא סתם מישהו שייצא בצורה מקרית, אלא ייצא לקראתו, כלומר יתכוון לקבל את פניו של יפתח המנצח.

יפתח הוא הנודר, יפתח הוא המקריב, הסכימה מנהלת את חייו. שום כוח חיצוני לא דרש ממנו לעשות כן, גם לא נסיבות החיים. הסכימה הפנימית מייצרת מציאות, ואולי זו המשמעות של גיהנום. מהנדר הזה אנו למדים, שליפתח הייתה נחלה. היה לו בית. בית פרטי, אישי, המייצג את אותו מקום פנימי הקיים בכולנו. הבית הזה לא הוזכר קודם לכן בסיפור, הוא מוצג בפנינו, הקוראים רק בהקשר של ההקרבה. כאשר משהו מן הבית הזה מוקרב, הוא מתגלה לנו, ואנו מבינים עד כמה הוא יקר.

שאלה חשובה שעולה בהקשר של הנדר היא, האם יפתח ידע את מי הוא מקריב? ישנה טענה של חלק מהפרשנים, שיפתח חשב שייצא לקראתו בעל חיים, שאותו יוכל להקריב בקלות. אני לא מקבלת את הפרשנות הזו. מהטקסט עולה, שברור היה ליפתח שהוא מקריב משהו יקר. מצד שני, התדהמה שחש, כאשר גילה שזו בתו, עשויה להעיד על כך שהוא לא ממש ידע עד כמה יקר הקורבן. המקום הפנימי הזה, של “יודע ולא יודע” בו זמנית, הוא מקום המזמין אותנו להתבוננות. זהו מקום חמקמק, ולעיתים מסוכן וטרגי, שהדרך היחידה להתמודד עמו היא באמצעות מודעות לסכימה שיצרה אותו. יפתח יכול היה לדעת, כל העדויות היו שם על מנת להראות לו, אבל הוא לא ממש ידע. הסכימה, שבאה לידי ביטוי במילה “אם”, עיוורה את עיניו מלראות את האמת.

בת יפתח

הנשמה

יפתח ניצח בקרב. הוא יוצא חזרה אל ביתו. מוטיב “החזרה הביתה” הוא מוטיב נפוץ באגדות ובסיפורים. הגיבור, שהוא ייצוג של היסוד הגברי, לאחר שלחם את מלחמות החיים, חוזר הביתה, למרכז, למקום בו שוכנת נשמתו. מלחמות החיים משאירות צלקות. הבית אמור לרפא את הפצעים. אבל אז, בשיא האופוריה של הניצחון: “והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, ורק היא יחידה, אין לו ממנו בן או בת. ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר : אהה בתי, הכרע הכרעתני ואת היית בעוכרי, ואנוכי פציתי פי אל ה’, ולא אוכל לשוב.” במקום לשמוח על הניצחון, במקום לחגוג את זכותו לנחלה, יפתח מתאבל על אובדן ביתו. והפעם, האובדן הזה הוא יציר כפיו בלבד. זוהי תוצאת חשיבת הסכימה וחוסר המודעות.

מה אנחנו יודעים על בת יפתח?
בטקסט בת יפתח היא נטולת שם, מה שעשוי ללמד אותנו שהמשמעות שלה בסיפור היא סימבולית. היא מהווה ייצוג פנימי בתוך יפתח ובתוכנו. זוהי אותה יישות פנימית הנמצאת בתוך דלתות ביתנו. והיא ייחודית, כלומר אין לה אחים או אחיות. אין לה תחליף. כשהיא מוקרבת, נשמתנו מוקרבת. היא יוצאת לקראת יפתח כשהיא רוקדת ומתופפת. שמחתה לקראתו ספונטנית ומתפרצת. אנו יודעים גם שהיא בתולה. העובדה הזו מופיעה שלוש פעמים בשלושה פסוקים עוקבים : “….ואבכה על בתולי”, …”ותבך על בתוליה”, …”והיא לא ידעה איש”. הבתולין מסמלים מקום של תום, גם במובן של תמימות וגם במובן של שלמות. בת יפתח מסמלת את המקום השלם בתוכנו. אותו מקום פנימי של טוהר ותמימות, אותו מקום של שמחה מתפרצת, של ריקוד ואמון.

יפתח אומר לה : “את היית בעוכרי”. הוא מגלגל את האשמה לפתחה. בדיאלוג פנימי, המשפט הזה הוא תוצר של האמונה, שהתמימות, האמון באנשים ובחיים, הם בעוכרנו. יש להקריב אותם על מנת לשרוד. כשאנו, כמו יפתח, מחוברים לסכימה המאותתת לנו שוב ושוב, שאנו פגומים, יש בנו כתם, ולכן עלינו להצדיק את קיומנו בכל מחיר, יש לנו נטייה להקריב את המקום השלם, המאמין והשמח בתוכנו. אותו המקום שאותו מייצגת הנשמה. מעשה ההקרבה הזה הוא מרכיב בסיסי ונפוץ בנפש האדם, ולכן סופו של הסיפור עשוי לסמל את הטרגדיה של הקיום האנושי. אבל, דווקא תגובתה של בת יפתח עשויה, דווקא, לנסוך בנו אופטימיות.

כאמור, בת יפתח יצאה לקראת אביה כשהיא מחוללת ומתופפת, על מנת לחגוג איתו את ניצחונו. אני משערת, שתגובתו הממה אותה. שמחתה התמימה וכוונותיה הטהורות הוחלפו בהאשמה נוראית ובידיעה של גזר הדין האיום המצפה לה. ניתן היה לצפות, שהיא תחפש פתרונות על מנת למנוע את רוע הגזירה. המשתתפות בסדנאות הציעו אפשרויות של מלחמה באביה, וויכוח עימו או בריחה על נפשה. היא לא בוחרת באף אחת מהאפשרויות הללו. היא מקבלת על עצמה את הדין. בקריאה ראשונה של הטקסט, קבלת הדין הזו מקוממת. אנו מתקוממים בגלל העוול, חוסר הצדק ותחושת הזוועה נוכח העובדה שאב מקריב את בתו חסרת ההגנה. הרי אבות אמורים להגן על הבנות שלהן. בת יפתח, פונה אל אביה פעמיים ברצף. בפעם הראשונה היא, בצורה נוקבת, גורמת לאביה להיות מודע למעשיו. “ותאמר אל אביה : אבי, פצית את פיך אל ה’,עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויבך, בני עמון.” היא מסבה את מודעותו לאחריות שלו על מילותיו ומעשיו, היא מסבה את תשומת ליבו לתפיסת האל שבתוכו, ואני לא יכולה שלא לשמוע נימה של ציניות וסרקסטיות לגבי סדרי העדיפויות וגובה המחיר.

יפתח לא מגיב. היא פונה אליו שוב : “ותאמר אל אביה : ייעשה לי הדבר הזה : הרפה ממני שניים חודשים, ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי אני ורעותי”. גם הפעם היא מקבלת על עצמה את הדין, אבל יש הבדל בניסוח. בפניה הראשונה האחריות מוטלת על יפתח, הוא זה שעושה לה את מה שיצא מפיו, בפעם השנייה, היא המרכז : “ייעשה לי”. ההבדל בניסוח הוא משמעותי ועשוי להעיד על התפתחות. בתחילה, אנחנו מאשימים, כמו יפתח, לא לוקחים אחריות, מטילים אותה על הסביבה, מתקוממים, ואילו אחר כך, מהמקום של המודעות, אנחנו מקבלים על עצמינו את מה שקורה, לומדים ממנו, פורצים את הסכימה ולעיתים, מוצאים פתרון יצירתי, אחר, במקום לפעול בצורה אוטומטית.

מהמקום הזה של קבלת הדין, חוסר המאבק וההשלמה עם המציאות, בת יפתח מבקשת בקשה : לצאת עם חברותיה, אל ההרים על מנת לבכות את בתוליה. היא לא נאבקת אולי כי היא מבינה שהמאבק “מדבק”, המלחמה יוצרת מחדש את הסכימה. הרי יפתח פעל כל חייו לפי הסכימה ש”עליו להיאבק על עצם קיומו”, הבחירה של בתו, ה”נשמה”, לא להיאבק, אולי מייצגת את הצד הבריא בפנימיותו. הצד שמשחרר את הסכימה. ובאופן אבסורדי, כמו שפועלים החיים בדרך כלל, דווקא הכניעה, הוויתור, הפכו את בת יפתח לנצחית. היא ישבה שם, בהרים, עם רעותיה, אולי מתוך ההבנה העמוקה שאת המנגנון הזה צריכות להבין נשים, ובכתה על כל מה שלא תוכל לממש בחיים האלה. בכתה על כך שלא תוכל להינשא, ללדת, לדעת, לעבוד, לנהל קריירה כמו שאולי רצתה. בכתה על המלחמה, האובדן, הבגידה, על הצער, על חוסר האונים, על אובדן השמחה..בכתה על כל אותם חברים שאיבדה בדרך, על המציבות שהשאירה מאחוריה, על כל מה שלא תוכל להיות. לאחר שירדה מן ההרים, עשה לה אביה את הנדר אשר נדר. אנחנו לא יודעים איך, ומה בדיוק זה אומר, אבל מאז נחקק חוק : “ותהי חוק בישראל, מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי, ארבעת ימים בשנה.” באמצעות החג הזה, בת יפתח שבתוכנו, לעולם תתקיים. היא מזכירה לנו את כל אותם המקומות שהיא מייצגת, ומזהירה אותנו מהאפשרות של הקרבת נשמתנו היחידה מתוך החלקים הפצועים שבתוכנו. לעולם, בתוכנו, יתקיים הדיאלוג בין יפתח, הלוחם הפצוע, לבין ביתו הבתולה והתמימה, ולעולם תתקיים הסכנה שבהקרבתה מתוך חוסר מודעות. ואת זה, בת יפתח מזכירה לנו.

נושאים ל”הדהודים”

1. מודעות לשני הקטבים של “בן החיל” ו”בן הזונה” – מצד אחד, מהם החלקים של העצמה בתוכנו, אותם החלקים שעימם אנו מזדהים, המייצגים את העוצמות שלנו, הכישרונות והיכולות. ומצד שני, מה מייצגת “חווית הכתם” בתוכנו, אילו חוויות ילדות היא מזכירה לנו, וכיצד אנו פועלים מתוכה. כדאי לבדוק, בנפשנו פנימה, האם הקטבים הללו מייצרים סכימה, והאם הסכימה הזו, באיזה אופן, מנהלת את חיינו, ומביאה אותנו למקומות לא אדפטיביים. חשוב לזכור, שכיוון שלסכימה יש נטייה לתקף את עצמה, כמו שראינו בהתגלגלות של הסיפור, קשה מאוד לעבוד עליה באופן עצמאי.

2. בדיקה של חווית ה”גירוש מהנחלה”, או, לחילופין, כיצד חוויות הכאב, ההשפלה והעלבון מעצבים את חיינו, ומעוורים אותנו מלראות את הכוחות הבריאים בנפשנו. את הכוחות הללו מייצגים זקני גלעד ובת יפתח.כאמור, בת יפתח הפנימית מייצגת את הנשמה. עלינו לראות מהם המקומות שבהם אנחנו מקריבים אותה, היכן אנו מתקוממים על ההקרבה, ובעיקר ללמוד כיצד להתחבר למקומות בהם אנחנו יכולים לתת לתום, ולשמחה המתפרצת ביטוי חופשי.

3. לבדוק בתוכנו פנימה על מה בוכה בת יפתח, ודרך התהליך הזה לזכור אותה, ולתת לה מקום. לאחר שהוקרבה בת יפתח, אביה, הותקף על ידי אנשי אפרים, שכעסו על שלא נתן להם להלחם בבני עמון. פרצה מלחמת אזרחים אכזרית, שכללה מעשי שחיטה של פליטים משבט אפרים. ואולי ניתן להסיק מכך שגם בנפשנו פנימה, כאשר אנו מקריבים את הנשמה, אנו נדונים למלחמות פנימיות, מעשי אכזריות ואובדן שיקול דעת.