"בן יולד לנעמי"

err

כבר שנים רבות שאני מלמדת את הספור הנפלא הזה. בעיני זהו סיפור על התחדשות, צמיחה וקציר. הוא כולו שיר הלל ליופיים של החיים וליכולת הפנימית ללדת את עצמינו שוב ושוב מתוך הצער, התסכול, האובדן והכאב. עיבדתי את הסיפור, פירשתי אותו, התחברתי למסרים שבו, הוא לימד אותי המון על תקווה ועל שינוי ויכולתי לראות כיצד הוא מהדהד לנפשן של נשים רבות. אבל, כמו שקורה לעתים בעבודה פנימית, בחודשים האחרונים הוא קיבל משמעות עמוקה יותר עבורי. אני חשה אותו על בשרי, הוא משתקף לתוך חיי האישיים ואני מצויה בדיאלוג אישי עמו.

החודש אהיה בת 53.
גיל ״מכובד״ לכל הדעות: לצד רשימת הישגים ישנה גם רשימת מקבילה של אובדנים וכשלונות. במקביל לעשייה בלתי פוסקת, ישנה גם הידיעה הפנימית המצערת שיש רשימת דברים ארוכה שכבר לא אוכל לעשות, ישנם המון מקומות שכבר לא אבקר בהם ושורת חלומות ש״מפעמים בי עדיין״, אך כנראה לא יתממשו לעולם. לצד שינויים הורמונליים ואובדן הפוריות הפיסית ישנו רצון חזק ליצור, לברוא, לטעת. אני, שרוב חיי הבוגרים, האכלתי, הזנתי, טיפחתי, טיפלתי, הסעתי, בניתי את עבודתי סביב הקן המשפחתי, מוצאת את עצמי לבד במשך שעות ארוכות ומחפשת דרך להזין את עצמי. לעתים מוצאת ולעתים מרגישה בודדה וחסרת ערך.

אני חשה שהאתגר עבורי הוא לקבל את השינוי ולראות בו אפשרות לצמיחה מחודשת. הדרך, התהליך שעלי לעבור על מנת לעבור בהצלחה את התקופה הזו, זו נקודת החיבור שלי לנעמי.

line

״ויהי רעב בארץ״

הספור מספר על איש, אשתו ושני בניו שעוברים לגור בשדה מואב בגלל רעב בארץ. הם מאמינים ששם, בניכר, יצליחו להזין את עצמם. רעב הוא מניע רב עצמה לפעולה במיוחד במחצית הראשונה של החיים. כאשר הנפש אינה מוזנת דייה, אנו מחפשים מזון בטריטוריות זרות. זוהי פעולה בעלת ערך ומשמעותית כיוון שהיא חושפת אותנו לצורות קיום אחרות, מאתגרת את האמונות שלנו ומרחיבה את עולמינו ואת גבולות התפישה והשיפוט. אנחנו משוטטים בחיפוש אחר מערכת אמונות שתזין אותנו, מתנסים התנסויות שונות ומשונות. אנחנו מטיילים בעולם, פוגשים אנשים זרים, בודקים אופציות קיום אחרות, חלקנו מתמכרים לחוויות קיצון. מצפים להתמלא מכל מה שהעולם מציע. רק לא לחוש את הרעב, את הריק הפנימי שאינו מתמלא לעולם. אותו ריק פנימי שמקורו בידיעה שמחלה וכליה מחכים לנו מעבר לפינה ושהננו יצורים זמניים ובני חלוף. אבל הדבר שאנו עשויים לגלות במחצית השנייה של החיים הוא שדווקא העמידה לנוכח האמת המפחידה הזו, היא זו שבסופו של דבר מעניקה להם משמעות.

line

מחלון, כיליון וערפה

מגילת רות הוא סיפור סימבולי. לכאורה מדובר במשפחה נורמטיבית: אב ושמו אלימלך, אם ששמה נעמי ושני בנים. לבנים שתי כלות, האחת שמה רות ואילו השנייה עורפה. שמותיהם המוזרים של הבנים ושל הכלה מעידים על כך שלא מדובר בדמויות אמיתיות, שהרי אף אחד לא יעלה בדעתו לקרוא לבניו מחלון וכיליון. השמות הם תזכורת לכך שמחלה ומוות מחכים לנו מעבר לפינה ושעורפה לעולם תהיה עבורנו אופציית הויתור, החזרה לאחור, ההיאחזות במוכר ובידוע.
בספור מגילת רות, רות ונעמי, דמויות בשר ודם כמונו, מתמודדות עם שלושת הכוחות רבי העצמה של החיים : מחלה, מוות וייאוש.

rr

line

השיבה הביתה

אלימלך מת. נעמי נשארת במואב עם שני בניה. מחלון וכיליון נושאים להם נשים נכריות. במשך עשור נעמי מוצאת משמעות לחייה עם בניה ונשותיהן. ואז קרה מה שצפוי היה לקרות: מחלון וכיליון מתו גם הם, ״ותשאר האישה משני ילדיה ומאישה״. כדי ללמוד מן הסיפור, אל לנו לקחת אותו במובן הפשוט. זה לא חייב להיות מוות פיסי של שני הבנים, זו מותה של תקופה. זהותה של נעמי כאישה וכאם תמה. כל מה שנתן עד כה משמעות לחייה והגדיר את הוויתה – נגמר. ובנקודה זו, כמו נעמי, אנחנו מבינות שעלינו לחזור הביתה, לעצמינו כי משם ורק משם נוכל לשבוע.
נעמי ושתי כלותיה צועדות בדרך לעבר ארץ יהודה. הן נעמדות בפאתי גבול יהודה. נעמי מנסה לשכנע אותן לשוב לחייהן בארץ מואב. היא חשה שאין לה מאום לתת להן, חייה חסרי משמעות בעיניה. כשהיא מגיעה לבית לחם ופוגשת את מכריה יוצאת ממנה המרירות בכל עצמתה: ״אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה. אני מליאה הלכתי וריקם השיבני ה׳ ״. כשאנו מאבדות את זהותנו הקודמת, כשאנו חשות שכל מה שהגדיר אותנו ונתן לחיינו משמעות – נמוג, כשאנו מאמינות שלא קיימות בנו יכולות לחדש את מה שאבד בגלל הגיל והעייפות, אנו שוקעות בדיכאון. חלק מחברותיי שקעו בצער עמוק כאשר נסדק התא המשפחתי והן מצאו את עצמן גרושות בסביבות גיל חמישים. בנוסף לאבל על אובדן המשפחה, הן חשו שאיבדו את מיומנויות הפלירטוט והחיזור, חלקן חוו בעצב רב את ה״קן המתרוקן״, ישנן כאלה המתמודדות עם אובדנים פיסיים כתוצאה ממחלות קשות. השנה נפרדתי מהסדנאות שליוו אותי ב- 18 השנים האחרונות, חשתי צער גדול על עזיבתה של בתי לחו"ל וחוויתי תחושות של עייפות נפשית, חוסר ערך וחוסר משמעות.

line

אופציית עורפה

שלושתן בוכות על אם הדרך. נעמי מפצירה בהן ללכת. עורפה נושקת לרות וחוזרת לחייה. במצב הזה של האבל והצער, עורפה מסמלת את האופציה ה״הגיונית״: אין בכוחנו לברוא את עצמנו מחדש, אנו מרגישות מרוקנות ומותשות מעול החיים וכל מה שאנו חפצות בו הוא שיעזבו אותנו בשקט על מנת שנישאר רחוקות משאון החיים על קצפם וחלומותיהם התובעניים ונשקע במוכר ובידוע. בכל תקופה של שינוי מתקבעת בתודעתינו אופציית עורפה. אנו נמשכות להפנות עורף לרוחות השינוי, להאחז בקיים ולדבוק בעולם שאבד.

line

"ורות דבקה בה"

רות היא רוח צעירה וסקרנית. היא אינה מפחדת משינויים, היא סומכת על החיים ולכן צועדת בבטחה אל הלא נודע. יש בה דבקות ועיקשות והיא אינה נשמעת לקולות הייאוש והכניעה. רות מעניקה לנעמי את המרפא העצמתי ביותר – נוכחות. היא אינה עוזבת אותה ולא מניחה לה. כשהיא אומרת לה "כי המוות יפריד ביני ובינך", אני שומעת אותה אומרת לי, לכולנו, שכל עוד נשמת חיים באפינו, רוחה היצירתית והמתחדשת תדבק בנו. והרוח הזו דבקה בי ומושכת אותי מהתהומות שאני עשויה לשקוע בהם לעתים. היא זו שמכריחה אותי להמשיך וליצור, מתקיימת בתוכי כדחף בלתי נשלט. היא מתכננת תכניות עבורי ובכל פעם, כעוף החול, מקימה אותי מההריסות על מנת להיבנות מחדש.

ddf

line

בועז

סיפור רות עוסק בסוגיית הפריון, במימוש של הדחף הפנימי ליצור ולהתחדש. לכן, בשלב הבא של הסיפור נכנס לתמונה הזכר, היסוד הגברי המתאים, שבלעדיו לא תוכל להתקיים הלידה. וכן, בל נשכח שגם האהבה מכניסה עניין ומשמעות לחיים.

רות הולכת ללקט. וכמו בהרבה סיפורי אהבה שאנו מכירים, "במקרה" היא בוחרת בשדה של בועז. בועז הוא קרוב משפחה רחוק של נעמי שמבחינה חוקית רשאי "לגאול" אותה, כלומר לשאת אותה לאישה לפי חוקי הייבום. בעודה מלקטת, היא מושכת את תשומת ליבו. הוא משבח אותה ומעניק לה זכויות יתר: היא רשאית לאכול עם כולם, וללקט את החלקים הטובים יותר בלי שיגערו בה. ה"קליק" נוצר : רצף של ארועים מקריים לכאורה המובילים לשיאו של סיפור האהבה.

המפגש עם בועז מהווה תפנית רצינית דווקא לנעמי. לאותה נעמי המרירה, האומללה שאיבדה כל משמעות לחייה, ניתנת הזדמנות לכוון את מהלך האירועים, לייעץ ולהביא לידי ביטוי את ניסיונה וחכמתה. היא "לוקחת את המושכות" ומכוונת את מעשיה של רות. היא לוחשת לאוזנה של רות כאישה אל אישה : הלילה, בועז זורה את גורן השעורים. עלייך להתרחץ, למרוח את עצמך בשמן ולהתיפייף. תרדי לגורן בשקט, בלי לפגוש אף אחד והמתיני עד שיסיים לאכול ולשתות. מצאי את המקום בו ישכב לישון ושכבי למרגלותיו. הוא יאמר לך מה לעשות. רות מבינה שעל מנת להגיע למטרה יש להתכונן ולהתכוונן ואז להרפות ולקוות לטוב.

מבחינה פנימית, הדיאלוג הזה בין רות לנעמי מסמל, בעיני, את יכולתה של רות להנחות ולכוון את כוח החיים בתוכה ולהביאו לידי ביטוי.

הכל זורם לפי התכנית: בועז אוכל ושותה וליבו טוב עליו. כשהוא פורש לישון בקצה הערימה, רות נשכבת למרגלותיו. באמצע הלילה, "ויחרד האיש וילפת והנה אישה שוכבת מרגלותיו". לא ברור אם הוא נילפת כי גילה שרות שוכבת למרגלותיו או שהתעורר מסיוט ואז גילה את רות שוכבת לידו. ואולי נילפת כי חש שחייו עומדים להשתנות…

בועז בחור רציני. לפני שהוא נקשר לרות הוא רוצה לוודא שהוא אכן הגואל ולהסדיר רשמית את יחסיהם. נעמי צדקה. היא ראתה בבועז איש אוהב, ישר והגון החפץ בטובתה של רות.

למחרת, קבל עם ועדה, "קונה" בועז את זכותו לגאול, מקבל את ברכת הקהל, נושא את רות לאישה והם מולידים בן.

חברותיה הטובות של נעמי מסכמות את התהליך המשמעותי שעברה: "ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל. והיה לך כמשיב נפש ולכלכל את שיבתך כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים."

צדקו החברות. במחצית השנייה של החיים אנו זקוקות לאהבתה של רות המעניקה לנו כוח וחיות. אנו זקוקות לעיסוק בעל משמעות שישיב את נפשנו ויזין את הזיקנה שבפתח.

נעמי מתאהבת בתינוק והופכת להיות האומנת שלו. כמובן שהתינוק לא חייב להיות פיזי. הוא יכול להיות סמל לחיים רעננים, שעליי ועלינו להזינם ולטפחם.

wheat

 

line

לסיכום

סיפורים סימבולים ומיתיים הם לא בהכרח לינאריים. אמנם יש להם התחלה, אמצע וסוף, אבל  אני יכולה בזמנים שונים לשהות במקומות שונים ולהלך קדימה ואחורה. רק מנסה לא לשכוח להתייחס לכל החלקים.

בתקופה זו של חיי אני מרגישה את כל הדמויות חיות בתוכי. כמו נעמי, ישנם ימים בהם אני מונה את כשלונותיי, מבכה מערכות יחסים שנגמרו ומתאבלת על עולם שאבד. בימים אחרים ושעות אחרות, אני חשה את כח החיים של רות שוצף בדמי ואז מוחי קודח בתכנונים ורעיונות וידי מליאות עבודה. לפעמים אני בועז שאוהב את רות ומעריך את פועלה, ולעיתים אני נעמי המגרשת את רות כי כואב מידי.  אני משתדלת לכוון בתבונה את חיי, לא לאבד את הרצון, להתכוונן ולהרפות עד שהדבר הנכון לי יגיע ואני מטפחת את תינוק היצירה שמשיב את נפשי.

~חג שמח~